חלקו של יוסף (רמב"ם) רמז

חידשה שום דבר בהדם לוה הדין הוא שעל דם זה אין עליה שם גופין מוחלקין וכיון שהוא מהך דבהמה אחת אין חייבין רק קרבן אחד והבן

ולענין מה שתפסנו שאם נתערב בדם קילוח דם תמצית או משחיר אי אפשר לחייבו כרת משום דחסר בשעור של כזית דדם אם כי מרש"י בכריתות (כב) משמע דאף אם מעורב דם קילוח חייב כרת מצאתי בר"ג שנדפס שם שכתב מפורש דבמעורב דם קילוח אין לחייבו כרת משום דסו"ס אינו כולו דם קילוח וברוך שהנחני בדרך אמת ולרש"י צריך לומר דמיירי ביש כזית לבד עירוב שארי דם והבן

שו"מ בספר דבר אברהם חלק שני סימן ט שהאריך שם בדין דם והביא את העיון גדול של נתיבות בשם אביו הגאון על הרמב"ם ולא העלה ארוכה ולענ"ד הברור בזה הוא כמש"ב בשיטת הרמב"ם

עוד כתב בספר דבר אברהם שם אות ג' שהביא דברי הלחם משנה שכתב דהרמב"ם סובר דבדם שחיטה ל"ב שהנשמה יוצאה בו דכיון שהוא ממקום שהנשמה יוצאת שהוא הסימנים דתלי בהו חיותא כל דם היוצא הוי דם הנפש וע"ז כתב אסרי לח"מ רחוקים ממני דמאי שייטא היא לדון דם שחיטה כנשמה יוצא בשביל שהוא בא ממקום שהנפש יוצא עכ"ל כבר ביארנו דפירושו הוא בשעה שהנשמה יוצא בדם היוצא בעת שחיטה ולק"מ

עוד כתב ועוד דלפי"ז דברי הרמב"ם סותרים עצמם דבהל' טומאת אוכלין פ"י ה"ג כתב הדם המנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הבהמה והחיה והעופות הטהורין אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הן הרי דבשחיטה יש חילוק בין מקלח לשותת וכשהוא שותת אין כבר חיות בבעלי חיים וממילא אין הנשמה יוצאת עוד לא ע"י הדם ולא על ידי סימנים שכבר הם מתים ועומדים ולמה חייב כרת על השותת באחרונה עכ"ל ולפימש"ב לק"מ דדם קילוח הפירוש שהדם הוא עדיין חי ולכך אין מכשיר משום דשם צריך להיות הדם חלל אבל דם שותת הדם חלל ואף שלא יצא עדיין הנפש כיון שהוא מכה של מיתה מקרי דם חלל ומכשיר אבל כרת תליא בחיות בהמה לכך חייבין כרת על השותת שעדיין לא מתה וזה החילוק בין הכשר לכרת

ואדרבה דם התמצית אינו מכשיר שנקרא רק יוצא מתמצית בשר אבל דם שותת מכשיר עיין פסחים (טז) וכ"ז ברור ויעוין שם בדבר אברהם מה שנדחק בשיטת הרמב"ם שם ולבסוף עדיין לא העלה דבר ברור ונשאר בצ"ע על הרמב"ם בדין הכשר אבל האמת הברור כפירושינו ובמח"כ האריך שם הרבה ללא צורך וגם דברי הר"מ דהכשר לא נתישב עפ"י דרכו. רמב"ם פ"ו ממאכלות אסורות הל' ג. וד

אין חייבין כרת אלא וכו' ועל הדם הכנוס בתוך הלב ובהי"ד כתב ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד אין חייבין עליו כרת עכ"ל

הנה בזה שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם חלוקים מן הקצה אל הקצה דלרש"י דם דבא מעצם הלב אין חייבין עליו כרת ורק על דם המתכנס ללב הוא דחייבין כרת ולהרמב"ם הוא להיפך וכמבואר וכמבואר ברש"י בסוגיא דכריתות (כב)

ובמשנה דתמיד (לא) מבואר דבקרבן בלב קרעו ומוציא את דמו והנה תוס' בפסחים (סה) כתבו דדם התמצית לא איכפת לן שאף שלא ראוי להקרבה מ"מ אין שום איסור אם מעלה על המזבח אבל דם הנפש שלא נתקבל בכוס זה נקרא דם פסול ויש איסור אם מעלהו למזבח ותורף הדברים הוא שבעצם דם אין איסור כלל להעלות למזבח רק דם הנפש שיש בו תורת קרבן ודין של קדוש כלי אם כן אם לא נתקבל בכלי נקרא שנפסל כמו נשפך על הרצפה שוב יש איסור להעלות על מזבח כדין כל קרבן פסול שיש איסור להעלות על המזבח אבל אם לא הוי רק דם תמצית מעולם אין בו דין קבלת כוס ולא שייך בו פסולים לזה ואין איסור להעלות על המזבח ובהך דלב קרעו ומוציא את דמו פירש הרא"ש שם משום דטבע הבהמה שצמא בשעת שחיטה וגונחת וממשכת הדם להלב אם כן לפי"ז הוא רק דם כנוס ללב ולפי שיטת הרמב"ם דינה כדם האברים אם כן למה צריך לקרוע ולהוציא הרי אין בו איסור על המזבח והרא"ש עצמו פירש שם משום דלא נתקבל בכלי ופסול על המזבח לפי"ז סובר הרא"ש כשיטת רש"י דעל דם שאינו רק מכונס ללב חייב כרת אבל להרמב"ם תיקשה ותו דאף להרא"ש לענ"ד לא תעלה