חלקו של יוסף (רמב"ם) רמה

שעדיין כו' וקשה דע"כ מוכח כפי' תוס' דפירשו בדם אפי' דם קילוח שעדיין הוא בחיים מכשיר שהרי אמרינן בחולין (לח) השוחט וניתז הדם על האוכל ונתקנח הדם בין סימן לסימן פליגי ר' ור"ח אבל אי לא נתקנח מכשיר לד"ה ואם כן כשניתז הדם קודם שחיטת סימן שני הבהמה עדיין היה דאפי' בב' סימנים ומפרכס כחי ואם כן למה מכשיר דם היוצא הא הוא בחיים ואינו מכשיר והרמב"ם עצמו באותו הלכה הביא דין זה של נתקנח בין סימן לסימן וצע'"ג לענ'"ד עכ""ל

והנלע"ד בשיטת הרמב"ם ומקודם נבאר שדרכו אינו מובן א' מה שפירש כלחם משנה כבר הקשיתי דאם כן דם התמצית היוצא דרך צואר יחויב עליה כרת ויהיה ראוי לכפרה ב' דמבואר בזבחים (עט) גבי נתערב בדם התמצית דהמחלוקת הוא אם דם תמצית מצוי שירבה על דם הנפש והשתא מה לנו שמצוי לרבות אבל הרי יצא דרך צואר ותו יהיה כשר לקרבן ג' דהרמב"ם כאן לענין עצם הדם בלא תערובת נקט גם כן זה הכלל דכל שיש בו מראה אדמומית חייבין עליו כרת

ולזה נראה לבאר בשיטת הרמב"ם ולבאר גם דעת הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין גם נבאר להלן עפי"ז דברי הרמב"ם בהלכות שגגות ונבאר דיש שלשה עניני דם הנפש הא' הוא דם שהנפש יוצאה בו פירושו שעל ידי סילוק זה הדם זה גורם שהנפש תמות וחיות הבהמה תלויה באלו הדמים הב' הוא דם שהנפש יוצאה בו פירושו שעם זו השעה שאתה מסלק הדם מהבהמה בשעה זו הנפש יוצא מהבהמה ולא שאלו הדמים נותנים החיים בהבהמה וסילוק הדמים מסלקים החיים מן הבהמה אלא שעם שעת סילוק החיים נסתלקו דמים אלו וסילוק חיים הוא לא על ידי סילוק אלו הדמים הג' הוא דם הנפש כמו שפירש ר"ת דדם נקרא נפש שיש להדם חיות ובסילוק הדמים עצם הדמים הם מתים ושלשה אלו הגדרים משמשים כל אחד למקומו והלכתו ויובנו כל דברי הרמב"ם בזה והוא גבי דם הקזה שם הרי אין הנפש יוצא כלל רק הפירוש הוא דם הנפש דם שהנפש אוחז בו חייו לכן יש חילוק בדם הקזה בין הדם שהוא מקלח דדם זה שהוא מקלח בו אחוז הנפש לכן על זה הדם חייבין כרת אבל קודם שיתחיל לקלח ואחר שיפסיק לקלח שוב הרי כבר פסק דם שהנפש אוחז בו ואין חייבין כרת וזהו ענין א' של דם הקזה הענין הב' דם שחיטה בדם שחיטה שם דין הוא שתורת האיסור דם הוא לא מפני שהנפש אחוז בו שהרי כבר נשחט וממילא לא יחיה על ידי פסיקת הסימנים ושם הפירוש של דם הנפש היינו דם זה שהוא יוצא עם יציאת הנפש ולכן כל זמן שיש מראה אדמומית אז נקרא דם כיון שהבהמה הרי נותנת דם כזה וראיה לזה דכ"ז שיש מראה אדמומית נקרא דם שהרי אם נתערב במים הדין שכשר לזריקה כ"ז שיש בו מראה אדמומית והיינו רק משום דאז ניכר הדם ואי נימא דמראה אדמומית לאו דם הוא אם כן אף ביש מראה של אדמומית עדיין לא יקרא דם שהרי אין זה מראה דם בע"כ דעדיין נקרא זה מראה דם לענין קרבן וזה כונת הברכת הזבח דבע"כ מראה אדמומית נקרא דם הנפש משום דאי לאו הכי אף בנתערב לא היה כשר שאין זה מראה של דם הנפש בע"כ דזהו מראה של דם הנפש משום הכי הדין הוא שחייבין עליה כרת ומזה שוב הכריח הרמב"ם דאין פירוש דם הנפש דם שהנפש אוחז בו דאם פירושו דם שהנפש אוחז בו הרי מראה אדמומית אינו דם שהנפש אוחז בו איך נקרא מראה דם הנפש אלא דפירוש דם הנפש גבי דם שחיטה היינו זה הדם שיוצא בשעה שעדיין הנפש בבהמה ומראה אדמומית הרי הוי דם לזה כל זמן שיוצא הנפש והדם יש לו מראה אדמומית שהוא דם נקרא דם הנפש ודם תמצית היינו זה הדם שיוצא לאחר שכלה החיות זה אינו ראוי להקריב וע"ז הדם אין חייבין כרת כיון דתרווייהו ליתנייהו ביה א' אינו דם שהנפש אוחז בו הב' אינו דם שיוצא בזו השעה של הך דיציאת הנפש ולזה הדין הוא שאין חייבין כרת על דם התמצית הג' פירוש דם הנפש הוא זה הדם שיש בו חיות ונפש וכמש"ב

ולענין הכשר ילפינן דדם של נפש אינו מכשיר משום דכתיב ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח שאינו מכשיר את הזרעים ונלע"ד דפירושו הוא דם חללים איזה דם הוא שמכשיר רק הדם שהוא חלל ודם קילוח הרי הוא יוצא עם נפש עם חיות אם כן עצם הדם אינו דם חלל שיש בעצם הדם חיות עוד מונח בהך דדם חללים שיהיה זה הדם דם של מיתות וחללות שתמות הבהמה ולכך נמי דם הקזה אף הדם שאין בו חיות מ"מ אינו