חלקו של יוסף (רמב"ם) רמד

דרבנן מותר לספות לקטן הא דאסור להניק לקטן מן הדד בע"כ הוא איסור תורה משום בל תשקצו וסובר שלא כפי שיטת הרמב"ם שסובר פי"ז ממאכלות אסורות דכל אלו הבל תשקצו הם רק איסורי דרבנן

ולפי"ז נדחה מה שראיתי לאחרונים שמביאים ראיה דמציצה מצוה דאי לא"ה איך מותר למצוץ בפה הא עבר משום בל תשקצו ויכולים למצוץ אף בכלי אף בימי חז"ל שלא יעברו על בל תשקצו כמפורש בהך דקרנא דאומנא שפירש"י שהיו מוצצין הדם לפי"ז לק"מ דהרי מבואר דכ"ז שלא פירש הדם מהאדם אין בו איסור בע"כ דנעשה מאוס רק לאחר שפירש מן האדם אם כן שפיר דין הוא שאין איסור בל תשקצו אף אם מציצה לאו מצוה היא והבן. רמב"ם פ"ו ממאכלות אסורות הל' ג

אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית ועל הדם הכנוס בתוך הלב ועל דם הקזה כ"ז שהוא מקלח ויוצא אבל הדם השותת בתחילת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האברים שדם הקלוח הוא הדם שהנפש יוצאת בו עכ"ל

עיין לחם משנה שהביא שתוס' בכריתות (כ) כתבו דכשם שבדם הקזה רק כ"ז שמקלח חייבין עליו משום דם הנפש כן דם נחירה שחיטה ועיקור רק על דם קלוח חייב כרת אבל הרמב"ם לא חילק כן רק בדם הקזה משמע דבשחיטה בכל הדם חייבין דכיון שהיא במקום חיותא דהיינו במקום שחיטה שהנשמה יוצאה בו כל דם נקרא דם הנפש עכ"ד אבל לענ"ד אינו מובן דאם כן דם התמצית שיוצא לאחר שהנשמה יוצא עיין כריתות (כ) במשנה ועיין זבחים (כה כו) ושם (עז) דפסול להקרבה ואין חייבין קרבן על אכילתן ולא כרת כיון שאינו ראוי להקרבה ולא מקרי דם הנפש ולמה לא יקרא דם הנפש כיון שיוצא דרך שחיטה וכן איך כתב רבינו דכל זמן שיש בו אדמומית הוא דחייבין כרת והרי דם הוי דהרי לא מיעטו רבינו רק מכרת ואיך הוי פטור מכרת הרי יוצא דרך שחיטה והוי לן לומר שנקרא דם הנפש שיוצא ממקום שהנפש יוצא ויחויב כרת עליה וזה פלא

ומצאתי בחידושי כריתות להגאון מהו' יעקב משה זצוק"ל זי"ע אבי בעל הנתיבות בסוף ספר מקור חיים להלכות פסח שהוא התעורר הרבה דברים בשיטתו של הרמב"ם יעו"ש (דף כא) תחילה הביא דברי ברכת הזבח שהשיג על תויו"ט שעירב את דעת הרמב"ם עם דעת תוס' אלא כתב הוא דבהקזה בעינן דם שנשמה תלויה אבל בשחיטה כיון דראוי לכפרה חייבין כרת כ"ז שמאדים והטעם משום דכתיב בכרת כי הדם בנפש יכפר שראוי לכפרה חייבין כרת ובכפרה קיי"ל דקרוי דם כ"ז שמאדים וכן מבואר בחולין (דף פז) אמר שמואל דם כל זמן שמאדים מכפר ואם כן חייב כרת והכי אמר ר"י מדפתי שם דענוש כרת עכ"ד הברכת הזבח וע"ז עמד הגאון מהרי"מ וז"ל לפענ"ד איני מבין דבריו דבריו דלפי דעתו משמע דרצונו לומר דבדם שחיטה לא בעי שתהא נשמה יוצאה בו ולכך לא תני שהנשמה יוצאה בו דכיון שמאדים חייבין עליו כרת ומכפר דהכל תלוי במה שהוא אדום כמו שהביא מסוגיא דחולין וקשה דאם כן דם התמצית נמי לחייב עליו כרת ויכפר דהרי הוא אדום וכן דם הקזה גופיה למה לא יתחייב כרת כיון שהוא אדום דמ"ש דם שחיטה לא מחלקינן ודם הקזה מחלקינן ועוד הא בכפרה גופא בעינן שתהא נשמה יוצאה בו כדאמרינן בכריתות (כ) מודה ר"י לענין כפרה שאינו מכפר דכתיב כי הדם הוא הנפש בנפש יכפר דם שהנפש יוצא בו מכפר שאין יוצא בו אינו מכפר הרי דכפרה תלוי בדם הנפש ואע"פ שאינו מכפר כיון שאינו דם הנפש ואח"כ כרת נמי אע"פ שאדם אינו חייב עליו כיון שאינו מכפר דכרת תלוי בכפרה כמ"ש בה"ז בעצמו והא דאיתא בחולין כל מראה אדמומית מכפרין וחייבין עליו לא מיירי מדם בפני עצמו אלא לענ"ד ע"כ איירי בתערובת ובדם הנפש שנתערב בשאר משקין כ"ז שיש בו אדמומית לא בטיל וחייבין עליו ומותר לכפר על המזבח ולא מיירי כלל ליתן סימן על איזה דם חייבין כנלענ"ד ברור ועיקר כמ"ש הלח"מ דממקום שתלוי חיותא כל דם נקרא דם הנפש כו' אך זה קשיא לענ"ד וגדולה היא אלי במש"כ הרמב"ם פ"י מהלכות טומאת אוכלין דם המצוי בבהמה הוא דם השותת בשעת שחיטה אבל דם קילוח אינו מכשיר