חלקו של יוסף (רמב"ם) רלט

לאכילה אבל גבי הך דקיבה אף דהוי אוכל אינו אסור משום יוצא דלא נקרא יוצא אבל פרש בעלמא הוא ולכך שפיר הביא ראיה לדעת רבינו דשליא אסור ממה דחזינן דבחשב מטמא טומאת אוכלין והבן

ובשיטת הראב"ד בדין שליא ופירשא בעלמא צריכים עדיין לבאר שהוא כתב כאן דשליל כיון שהוא פירשא בעלמא מותר באכילה והוא כתב פ"א מטומאת אוכלין על מש"כ הרמב"ם דחלב הקיבה בחשב עליו מטמא טומאת אוכלין בזה"ל מסתברא שהוא טהור דפירשא בעלמא הוא הרי דהוא נקט הך פירשא בעלמא ר"ל שאין ראוי לאכילה משו"ה אין איסור לאוכלו לא כמו שפירשנו לדעת הרמב"ם דהך דפירשא בעלמא פירושו שאינו יוצא מגופו של הדבר אם כן איך כתב כאן דשליא צריך להיות מותר לאכול דפירשא בעלמא הוא הרי ממה שמטמא טומאת אוכלין בחישב מוכרח דלא הוי פירשא בעלמא ונראה דבזה בהך דקיבה ודאי מחולק הרמב"ם עם הראב"ד בהך דפירשא בעלמא אבל בהך דשליא מפרש גם הראב"ד פירשא בעלמא היינו שאינו בשר ולפי"ז אין בו משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לפי פירושו של הראב"ד משום שאינו בשר וכמש"ב לעיל

שו'"מ בספר פרי חדש שנתקשה הרבה לדעת הרמב"ם דשליא אסורה ולאו פירשא בעלמא הוא לענין זה כיון דמטמא טומאת אוכלין מהך דחלב הקיבה מותר אף לדעת הרמב"ם משום פירשא בעלמא אף שלדעת הרמב"ם מטמא טומאת אוכלין ולק"מ כמש"ב כבר בזה הענין באורך בעזה"י דכאן לא שייך כלל השאלה אם הוא אוכל או לא כיון שהוא לא נתהוה כלל מזה הדבר רק נכנס ויצא

עוד ראיתי בזה בספר פרי תואר ליו"ד סימן פ"א סק"א שם עמד לחקור ולהקשות על שיטת הרמב"ם בדין מי רגלים של חמור ולפי שעל פי דברינו הדבר מתישב היטב ראיתי להעתיק את תורף דבריו ולבאר שיטת הרמב"ם והוא הנה הוא הביא שהרמב"ם כתב פ"ד ממאכלות אסורות עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מפני שהוא כמו הפרש ומ"ר ומשמע דשרי אף מי רגלים של חמור והביא הפרי תואר שהרב המגיד כתב טעם שהרמב"ם פסק דלא כרב ששת בבכורות (דף ז) משום דלרבנן דטעמא דבשר שרי משום דלא ממצי מגופו וע"ז הקשה הפרי תואר חדא דמי רגלים של חמור הרי קא מיבעיא ליה דאולי ממצי מגופי ותו שהרמב"ם הרי לא כתב טעם זה רק כתב שהוא כמו הפרש

עוד דקדק בזה בשיטת הרמב"ם והוא בהך דע"ז (דף לד) מפורש אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה כו' מכלל דאיסורי הנאה שרי פירשייהו ובחולין (דף קטז) תין קיבת נכרי ושל נבילה אסורה כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מהכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה ומקשינן בגמ' רישא אסיפה ושם משני כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומסיק הש"ס והלכתא דמעמידין בקיבת כשרה שינקה מהטריפה וכש"כ בקיבת טריפה שינקה מהכשרה משום דפירשא בעלמא הוא ומוכרח מזה דפירשא שרי לכך פסק כן הרמב"ם ועיי"ש עוד שהביא להקשות איך ס"ד להסוגיא דע"ז וחולין איך ס"ד בבכורות לאסור מ"ד דטמאה והלא פרש דעולה שרי כש"כ מ"ר דטמאה ומש"כ המרדכי דכיון דחזי לירקונא לא הוי פירשא אין משמעות לדבריו ועוד הביא שרמב"ן ורא"ש ורא"ה ור"ן כתבו שעמדו על נוסחאות הישנות ולא נמצא גירסא זו ולכך פירשו דחלב כשרה במעי טריפה שרי משום דלא קבל מן הטריפה רק טעם פגום אבל חלב טריפה במעי כשרה אסור כיון שמתחילה היה לשבח וגם עתה אף שהוא לפגם נשאר אסור ולפי"ז מיושב סוגיא דבכורות דס"ד לאסור מ"ד דכיון דעכיר פנים חדשות בא לכאן משו"ה אסור משא"כ החלב שאף עתה הוא חלב רק פגום אם כן מן הטריפה שריא כיון דנשאר בעיקרו ומן הכשרה אסור כיון שמעיקרו היה זה אסור אבל לשיטת הרמב"ם לא יתישבו הקושיות שכתב פי"ד ממאכלות אסורות דמותר להעמיד גבינה בקיבת נכרי ובקיבת בהמה וחיה טמאים הרי דאפילו חלב טמא שרי דהרי טמאה סתמא ינקה מטמאה אם כן הדק"ל דמ"ש מ"ר מחלב טמא בקיבה ועיי"ש שהאריך לבאר דרך חדש בשיטת הרמב"ם דחלב הקיבה של טמאה רק על ידי תערובת מותר אבל פלא הוא דכל כהאי הוי ליה לרמב"ם לפרש

לזה הנלע"ד ברור דשיטת הרמב"ם בזה הוא באופן אחר דז"ל הרמב"ם פ"ט ממאכלות אסורות הט"ו קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת שאינו חלב אלא הרי הוא כטנופת שהרי ישתנה במעים עכ"ל