חלקו של יוסף (רמב"ם) רלח

לא כולה ולא מקצתה עכ"ל עיין מש"ב בעזה"י פ"ד ה"ה בשיטת הרמב"ם והראב"ד שם ותוכן דברינו דלשיטת הראב"ד לא מהני מה שהוא פירשא בעלמא רק לענין זה ההיתר של יוצא חוץ למחיצה משום דביוצא למחיצה הדין הוא דרק בשר בשדה טריפה לא תאכלו אבל לא לענין הך דין של איסור טמאה דשם האיסור הוא משום הך דיוצא מטמא לכך אסור

והרב המגיד כתב על דברי הראב"ד ז"ל ומ"ש דשליא אינו אוכל דפרש בעלמא הוא נראה שיצא לו ממ"ש שם שאינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין ומ"מ אין זה ראיה להתירה כשיצא לחוץ וכבר סמכו היתרה כשנמצאת בבהמה למקרא שכתוב כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא ואמרו שאם חשב עליה מטמא טומאת אוכלין ואין זה במה שהוא כפרש גמור עכ"ל והנה מש"כ שיצא לו דשליא פרש הוא ממה שאין מטמא טומאת אוכלין לא היה צריך לזה שכן מפורש בחולין (קיג) דפירשא בעלמא הוא אמנם לפי"ז תיקשה על מה שתירץ הרב המגיד דעת רבינו דאין זה כפירשא משום שהרי מטמא טומאת אוכלין ולפי"ז הרי מפורש בגמ' דהוא כפרשא בעלמא ואיך כתב רבינו דאסור היוצא

ובספר פרי תואר ליורה דעה סימן פ"א סק"ח שם ראיתי גם כן איזה הערות יקרות בזה ואעתיק אותם לענינינו ואח"כ נבאר בעז"ה א' הקשה על זה היסוד דמה שמטמא טומאת אוכלין אם חישב שוב עושה אותו מאכל לענין איסור כמו לענין נבלה וטמאה ואיסור יוצא וע"ז הקשה שזה אינו שהרי זה מפורש ברמב"ם פ"ד מהלכות מאכלות אסורות גבי חלב הקיבה דמותר באכילה מפני שהוא פרש והרמב"ם עצמו כתב פ"א מטומאת אוכלין שאם חשב על חלב שבקיבה הרי זה מטמא טומאת אוכלין ועיי"ש שמביא תוספתא ערוכה פ"ב דטהרות כדברי הרמב"ם ושלא כראב"ד שהשיג ב' הקשה דבאמת למה קיבה מותרת כיון דמצינו שמועיל בה מחשבה לאוי אוכל

ונראה בזה בשיטת הרמב"ם דהנה הוא כתב , מפורש בפ"ד ה"ה דשליא אינה בכלל בשר אם כן מה דקאמר בחולין (קיג) דאינו חייב עליה משום בשר בחלב משום דהוא פירשא בעלמא שם הפירוש הוא שאינו בשר ולא נקרא בשר בחלב וענין בשר בחלב הרי הוא רק על בשר ויוצא מבשר אף שהוא יוצא אם לא יהיה לו שם בשר לא יהיה בשר בחלב כדצריך לרבות על שליל שיש בו משום בשר בחלב אף שיוצא הוא מבשר של בהמה משום דאיסור זה לא נעשה רק על ידי התמזגות של בשר בחלב וכל שלא נעשה עדיין התמזגות של בשר עם חלב אין אוסר ועיין חולין (קטו) שם דיליף שם מכ"ד ולכמה ילפותות יליף בשר בחלב מאיסור אחר שכתוב בו בשר וגם לשון גדי הוא על בשר ואף דם לאו בכלל גדי הוא

אמנם לענין איסור יוצא מן האיסור שם לא מהני מה שאינו בכלל בשר משום דאף שאינו בכלל בשר מ"מ הוא יוצא מן האיסור וכמו בשליל עצמה שלדעת הרמב"ם פ"ד הי"ח שאסור שליא של טמאה אף שעצם השליא אינו בשר כמש"כ מפורש הרמב"ם בה"ה אעפי"כ אסור משום יוצא בע"כ דיש ב' דינים במה דאמרינן פירשא בעלמא היא הא' הוא שאינה בכלל בשר הב' הוא שלבד מה שאינה בכלל בשר לבד זה יש ענין של פירשא בעלמא היינו שלא נקרא יוצא מאיסור משום דיש ב' ענינים הא' יוצא מאיסור הב' הוא מתהוה מאיסור ויוצא מאיסור הוא דבר שהיה תחילה מחובר לגופה אך אח"כ יצא מגופה כמו חלב בהמה טמאה או ביצים שקודם היו מחוברים לגוף זו מעורה בגידין הביצים והחלב דם שנעכר ונעשה חלב זה נקרא דין של יוצא מאיסור הב' הוא מתהוה מאיסור כגון פרש שבתחילה אכלה ועל ידי זה נתהוה ממנה שום דבר ויוצא ממנה זה נקרא רק פרש בעלמא וזהו היתר אף ליוצא מטמא וזהו גם כן גדר קיבת נבלה וחיה טמאה שמותר משום שהוא פרש בעלמא חלב המכונס לה היינו שהוא אינו כלל בגדר של יוצא מטמא שרק על ויצא וזה כונת הגמ' בחולין (קטז) גבי קיבה דפרש בעלמא היינו דלא הוי יוצא מטמא

ולפי"ז מבואר היטב דאף דקיבה הוי אוכל אם חשב עליו לאכילה היינו משום דראוי לאכילה ואם חשב מחשב לה אוכל אבל בשביל זה אין לאסור שהרי הוא פרש בעלמא ולא הוי יוצא מטמא

ולפי'"ז מבואר היטב דברי הרב המגיד דודאי גבי שליא כיון שהוא יוצא מטמא אם כן עיקר מה דנימא שאינו אסור הוא רק משום שאין ראוי לאכילה אם כן כיון דחזינן דבחישב מחשיב לה אוכל ודאי הדין הוא שאסור דשוב נקרא ראוי