חלקו של יוסף (רמב"ם) רלג

עתר דחבור לא נקרא רק אם הוא מחובר בכח החיות שלו וזה אינו מחובר עמו בכח החיות שלו משו"ה נחשב אבר מן החי

אמנם אם כי הפרי תואר משבח דרך זה בדברי הרמב"ם ולענ"ד גם כן ישבנו בזה את דרכו מ"מ האמת יורה דרכו שבלשון הרמב"ם לא משמע כן ובלשונו משמע דכל שיכול לחזור ולחיות לא נחשב עדיין לאבר מדולדל אף אם יכול לחזור ולחיות על ידי רפואה וכדמורה פשטות לשון הרמב"ם ומקורו טהור הוא מהתוספתא דע"ז דכל שאין יכול לחזור ולחיות הוא דהוי אבר המדולדל

לכן נלע"ד דרך אחר בדעת הרמב"ם. ולחלק בין הך דאיסור אבר המדולדל להך דדין טריפה ויתישב דעת הרמב"ם והוא לפימש"ב בה"ב וה"ג שיטת הרמב"ם דדין אבר מן החי של בשר גידין ועצמות הוא דמהותו של אבר של בשר גידין ועצמות הוא באופן כזה לכך שם אם אכל מבשר לבד שוב נקרא שלא אכל ממהותו של זה האבר אם כן גם לגבי הך דאבר מן החי אם העצם יצא לחוץ אף שבשר חופה את רובו מ"מ נקרא שאין מהותו של אבר מחובר חבור גמור שהרי עצם שהוא אחד מן חלקי מהותו אינו מחובר ושפיר נקרא אבר המדולדל משא"כ לענין הך דטריפה שם אין הדין במהות האבר אלא בעצם האבר ואם עור ובשר חופה נקרא שעצם האבר עדיין מחובר לכך לא הוי טריפה

ולפי"ד אלה צריך לומר גם כן חילוק בין הך דאבר מן החי לענין טריפה דגבי אבר מן החי הדין הוא דכל שאינו מחובר חבור כזה שהוא מחבר מהותו של האבר עדיין נקרא אבר מדולדל לכן מרוסס הספק הוא דלא נקרא זה שמחבר חבור של מהות שאם נבוא לחשוב שהבשר מחבר הרי הוא מרוסס וכן הך דמתלקט הוא איבעיא מטעם זה אבל גבי הך דטריפה איך שמחבר לא נקרא טריפה ובטריפה הדין שנקרא חבור לא באבר מן החי והבן. רמב"ם פ"ה ממאכלות אסורות הל' ט

המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות בתוך מעיה ואחר כך שחטה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואע"פ שהוא בתוך מעיה אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואחר כך שהטה הרי חתיכת העובר או אברו מותר הואיל ולא יצא עכ"ל עיין הרב המגיד שם שפירש מקור דברי רבינו מהך דחולין (סח) ופירש רבינו דדבר שגופה אסור משום אבר מן החי ופשוט דכיון שנחתך מחיים ואין שחיטת אמו מטהרתו אסור משום אבר מן החי והנה שם ס"ט פריך דאלא מעתה דבהמה בבהמה תאכלו אלמה אם חתך מן הכליות אסור ומשני אותה כשהיא שלימה לא כשהיא חסרה ר"ל שאם חסר מגוף הבהמה אז לא מהני היתר שחיטה דכל בבהמה דכל בבהמה לא מהני רק לדבר שחוץ מגופה אבל לדבר שמגופה היא צריכה היתר שחיטה וכל שאין לה שחיטה שנפרד מהבהמה אסור

ולכאורה יש לעמוד מכאן על דברי הרשב"א שהבאנו בה"ו דשיטתו הוא דריאה כיון דחייה תלוי בקנה שגם מה שמותר הוא משום דשחיטה מתיר את כל מה שבבהמה ולפי"ז הרי זה אינו שהרי סו"ס הוא דבר שמגופה ודבר שהוא מגופה הרי אין ניתר משום כל בבהמה מיהו היה נראה לחלק פשוט דאימת שייך לומר דדבר שמגופה לא קאי עלה היתר שחיטה רק על זה הדבר שמגופה ששייך בה עצם מעשה השחיטה של הבהמה אם כן שם אמרה תורה דלא קאי עלה הך דהיתר שחיטה של כל בבהמה אלא הוא צריך להיות מותר משום הך דעצם שחיטה שלה אבל ריאה אם חייה הם תלוים בקנה אז כיון שאי אפשר להיות בה שחיטה שלעולם היא נפסקה קודם הך דמעשה השחיטה שוב שפיר הוי כלא נחבר בגופא שלענין שחיטה אין לה שום התחברות עם הגוף ולא קאי עלה שחיטה ושוב ניתר משום כל בבהמה תאכלו ולפי"ז יהיה חילוק בין עוף לבהמה דבהמה דצריכה שחיטת ב' סימנים אם כן לא שייך בריאה מעשה השחיטה שוב קאי עלה היתר של כל בבהמה תאכלו אבל בעוף דהכשרו בסימן אחד אם כן כשנשחט הסימן כבר היה בהריאה מעשה שחיטה שוב נשאר דבר שמגופה ולא קאי עלה היתר דכל בבהמה תאכלו ויהיה נפק"מ לענין אם חתך מן הריאה אם הוא ניתר משום כל בבהמה תאכלו דבעוף אינו ניתר ונשאר אסור משום אבר מן החי ובבהמה שריא ועיין אור שמח פ"ב ממאכלות אסורות הי"ז שכתב גם כן דריאה