חלקו של יוסף (רמב"ם) רלב

להתרפאות בודאי מה אם יש רק עור עתיד להתרפאות כש"כ אם יש בשר לכך אינו טריפה אבל לענין דין של אבר מדולדל יש לומר להיפך דאם יש עור העור מגינו שלא ידלדל ולא הוי אבר המדולדל לכך בעור אין ספק אבל בבשר הוי ספק

אמנם עצם דברי הרלב"ח אלו תמה אני על מאורן של ישראל זה האיך אפשר כן להעמיס בשיטת הרמב"ם הרי כתב הרמב"ם מפורש בהלכה ו' לענין עצם איסור של אבר המדולדל דלא שייך הך דין של אבר המדולדל רק אם אין יכול לחזור ולחיות אבל אם יכול לחזור ולחיות לא הוי אבר מדולדל אם כן איך נוכל לפרש הך דה"ח דיש להם רפואה ואעפי"כ ספק הוא אם יש לו דין אבר המדולדל הרי כתב רבינו מפורש דיש לו ארוכה אין שום ספק שאין לו דין אבר המדולדל ופלא גדול על הרלב"ח

ועיין אור שמח שדרך גם כן דרך רלב"ח ורצה לחלק בין טריפה דשם אם יש לו תקנה לא הוי טריפה להך דאבר דשם אף אם יש לו תקנה הוי ובשר בשדה אבל פלא הוא שהרמב"ם כתב מפורש להיפך

ובדוחק נראה לקיים שיטת הרלב"ח באופן זה דודאי אם עצם האבר הוא יכול לחזור ולחיות בע"כ שיש לו עוד כח חיוני ולא נחשב עדיין לשם אבר מדולדל שאינו עדיין מדולדל שפיר כתב הרמב"ם שמותר אבל גבי עצם שנשבר שם עתה בנשבר ודאי עצם העצם מדולדל ואין לו שום התחברות וכח חיוני לכך יש לו שם אבר המדולדל אלא דמה שמרפאו הוא רק הבשר שבא ומרפאהו ולכך אף דיש לו תקנה מכל מקום עתה כ"ז שלא נתקן הוא נחשב אבר המדולדל והבן

אחרי כותבי כל זה בא לידי בשאלה הספר הנפלא פרי תואר להגאון הקדוש מהר"ח בן עטר זצ"ל זי"ע וראיתי בסימן נ"ה סקכ"ד שם שדרך גם כן בדרך זה לחלק בין הך דטריפה להך דאבר מן החי והוסיף דהך דאבר מן החי מיירי באופן שעל ידי סם הדרא ברי אלא דבטריפות הדין דהדרא ברי לא הוי טריפה ולפי"ד שוב יתישב מה שיש להקשות וכבר הקשינו מדברי הרמב"ם דכל שיכול לחזור ולחיות לא הוי תו דין אבר המדולדל אמנם לפי"ז הדבר פשוט דרק אם הוא יכול לחיות מעצמו שוב לא נקרא מדולדל שאות הוא שבדרך הטבע עדיין יש לו כח החיוני רק יש לו מכה וכאב ככל מכה וכאב שיכול להיות אבל אם רק על ידי סם יכול לחיות אז נקרא שעתה אין לה שום חבור עם האבר המדולדל רק יכולים לרפאות ולכך כ"ז שלא נתרפא אסור ואם נתרפא שרי

ועיין עוד באור שמח שדקדק דלמה אם נתרפא הדין שאף האבר המדולדל מותר כמו שמבואר בלשון הרמב"ם הרי איסור הך דאבר המדולדל הוא משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו והרי טריפה אין לה תקנה ואבר דעובר דנפקא מבשר בשדה טריפה אמרינן דהוקש לטריפה שאין לו תקנה אף בהחזיר אם כן אף כאן דיליף מבשר בשדה טריפה הוי לן למימר שאין לו תקנה עכ"ד

ולפימש"ב בה"ו דעיקר האיסור הוא משום הך דין דל"מ לה שחיטה להרמב"ם ולא משום ובשר בשדה שוב לק"מ ועיין בשאילתות נח פסקא ו' כתב מפורש בזה דלא מהני שחיטה וכשיטתנו בדעת הרמב"ם

עוד נראה לחלק דאף להתופסים דלשיטת הרמב"ם משום איסור אבר מן החי אתי עלה מ"מ לא שייך כאן אבר מן החי דהרי סו"ס מתה כולה אם כן מה שייך לאסור ולא דמי לטריפה דשם טריפה אוסר אף על ידי שחיטה אבל הך דאבר מן החי הרי אינו אוסר רק משום שפירש מן החי ומת וזה הוא חי ולא מת רק עד עתה והבן

ועיין עוד בספר היקר פרי תואר שם שדקדק בדברי הרמב"ם שבפ"ה מה' מ"א גבי דין אבר מן החי כתב רבינו דאם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור משמע דאפילו בעור ובשר חופין את רובו כל שיצא העצם לחוץ אסור ואילו בפ"ח מהלכות שחיטה כתב שאפילו יצא השבר לחוץ כל שעור ובשר חופין את רובו כשר עכ"ד ולפי האמור מבואר החילוק נכון דשם בעור ובשר חופין את רובו אם כן אף שעתה אין לו יניקה והוא מדולדל מ"מ העור ובשר יגרום שיכול להתרפא לזה אינו טריפה אבל לגבי אבר המדולדל כל שמעצמו אינו יכול לחזור ולחיות נקרא שעתה אינו יונק מחיות הבהמה והוא מדולדל ולא מתה על ידי שחיטה ואי אפשר לשחיטה שתתיר או דלהשיטות שהוא אבר מן החי אי אפשר שיחבר