חלקו של יוסף (רמב"ם) רלא

כאן דיש מיתה בבהמה שפיר חייב על זו המקצת אבל על נבלה אי אפשר לחייבו שלא פרש ממה שמת ואף אחרי כן הרי לא מתה כל הבהמה אבל אם פורש ממה שכבר נטרפה שם אף דטריפה לא מטמא הוא רק משום דחסר מיתה אבל חי לא הוי עיין בזה מש"ב פ"ד ה"ח אם כן זה שכבר מת מטמא דפירש שאינו מטמא הוא רק אם פירש מן החי לא אם פירש ממה שאינו חי

ולפי שיטת הרב ר"ח הא דקאמר בחולין (קכח) שם דמקצת מטמא ומקצת אינו מטמא זה טריפה ששחטה מפרש לה רבינו חיים פשוט דשם קאי אף על הך דבשר הפורש דכיון שהיה טריפה שוב מקצת זה מטמא ואין צריך בזה למה שנדחק רש"י שם וברור

ולפי"ז משום אבר מן החי אף לרבינו חיים חייב משום דעדיין לא מת ונהי דחי לא הוי ובשר הפורש טמא אבל מת לא הוי ולכך חייב משום אבר מן החי דכל דלא הוי מת חייבין עליה משום אבר מן החי. השמטה לדין אבר מן החי

עיין במש"כ פ"ב ממאכלות אסורות ה"ג לענין אדם שיש שיטות מן הראשונים דיש בבשר אדם משום אבר מן החי ולכאורה יש לעמוד ע"ז ממה שמבואר בחולין (דף קב) דר"י ור"א סוברים כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו אם כן דם אדם הרי מותר כמבואר כתובות (סב) איך יחויב עלה משום אבר מן החי וצריך לומר דהם סוברים דהך דכל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו הוא רק לר"י ור"א אבל לדידן דאין אבר מן החי נוהג רק בטהורים לא ס"ל כלל זה אבל מצאתי בפרי חדש לירד סימן ס"ב סק"ב שכתב דאבר מן החי אין נוהג בדגים וחגבים כדאמרינן בסו"פ גיה"נ כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו וכל שאי אתה מצווה על דמו אי אתה מצוה על אבריו ואע"ג דר"א קאמר לה משמע דרבנן לא פליגי עליה בעיקר דרשא ודין זה נתבאר לעיל סימן י"ג עכ"ל ולכאורה דבריו מוכרחים ממה שלדידן אין נוהג אבר מן דחי גבי דגים וחגבים אם כן פלא על הראשונים שיש בבשר אדם משום אבר מן החי

אבל באמת אין דברי הפרי חדש מוכרחים ויש לפרש באופן אחר לפי יסוד דברי הרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות ה"ח ה"ט שם שביארנו דיסוד איסור אבר מן החי שחסר שחיטה אם כן גבי דגים וחגבים שאין כלל דין שחיטה לא שייך אבר מן החי דמה לן שהאב מת בלי מיתת הדג הרי כל הדג מותר בלא מיתה משו"ה אין בו אבר מן החי אבל אדם לאלו הראשונים לא הותר בלא שחיטה רק אסור משום דאין לו שחיטה לאלו הראשונים כמש"ב פ"ב שם ה"ג באורך שיטת הריטב"א והרא"ה הסוברים דשייך איסור אבר מן החי אם כן שפיר קאמר דשייך אבר מן החי והבן. רמב"ם פ"ה ממאכלות אסורות הל' ח

עצם שנשבר כו' עיין מגיד משנה שתמה על הרמב"ם שהביא הך דנקדר כמין טבעת שאסור משום ספק הרי בגמ' פשטו שהוא מעלה ארוכה עיין לח"מ מה שתמה על רבינו דכיון שסובר שעור מציל איך הביא הך דנטל שליש התחתון הוי ספק הא מפורש בחולין (ע"ז) דאם עור מציל כש"כ שני שליש בשר

וראיתי בתשובת רלב"ח סימן פ"ג שדרך דרך חדש בזה ותורף שיטתו הוא מפני שתמה על הרמב"ם דבהלכות מאכלות אסורות כאן הביא הבעיא דמתלקט מהו מרוסס מהו ובהלכות שחיטה לא הביא זה לכן חידש דודאי אם יארע זה אף במקום שהיא נטרפת מ"מ כיון שעומד להתרפא אינה טריפה אבל זה האבר גבי אבר המדולדל אסור אף שסופו להתרפא משום דבאשר הוא שם הוא אבר מדולדל זה מוכרח מסוף לשון הרמב"ם שמורין לאיסור עד שיתרפא הבשר משמע שמורין לאיסור אם נשחטה קודם שיתרפא ואח"כ מורין להיתר נראה שודאי יתרפא הבשר ולכן הבהמה מותרת לעולם ואבר סבור ומיושב קושית בעל מגיד משנה מנקדר הבשר דאף שמעלה ארוכה מ"מ עתה אסור גבי אבר ולפי"ז יש לישב גם קושית לחם משנה באופן זה דלענין יכול