חלקו של יוסף (רמב"ם) רכט

מפרכסת מטמא טומאת אוכלין משום דלאו חי הוא אבל אין מטמא טומאת נבילות דלאו מת הוא ומבואר במשנה דחולין (קכז) גבי אבר המדולדל דמטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת אבר ומשום דלאו חי הוא שאין בו חיות שוב מטמא טומאת אוכלין אבל מת לא הוי כיון שלא נתלש מן החי והתורה אמרה וכי יפול עד שיפול

לפי"ז מבואר היטב הגמ' דדף (לג) דודאי אם חיי ריאה תלוי רק בקנה אם כן מששחט בה סימן אחד שהבהמה עדיין חי כבר נעשה זה האבר היינו ריאה אבר המדולדל שוב אח"כ בשחיטה של סימן שני כבר היה אבר מדולדל מן הבהמה ומיתה עושה ניפול וכאילו כבר נתלש אם כן חייב בן נח משום הך דאבר מן החי ושוב אין מזמנין על בני מעים אבל אם אין חיי ריאה תלוים בקנה רק גם בושט אם כן עד שנשחט הושט לא נעשה עדיין אבר מדולדל ודאי לא הוי אבר מן החי שהרי בנשחט ב' סימנים כבר כל הבהמה אין חי ושם מה שבפירש אבר חייבין משום אבר מן החי הוא רק משום פעולת הפרישה מאבר שלא מת עדיין אם כן מדולדל גם כן נחשב לא מת עדיין ומחובר ולא נתלש עדיין ממה שלא מת אבל אם נחשב מדולדל מזו השעה ששחט הקנה הרי אז עדיין הוא חי וכבר נפסק מן החי שוב הוי אבר מן החי ולפי"ז מוכרח דאבר מדולדל נחשב אבר מן החי מזו השמועה

ולפי"ז הא דקאמר דחתך ממפרכסת אסור לבן נח משום אבר החי האי חתך הוא דוקא אם חתך כולה אבל אם עשה אבר המדולדל מן המפרכסת זה אין חיוב אבר מן החי משום דעתה כבר אין כל הבהמה חי והמדולדל גם כן לא מת עדיין ומיתה עושה ניפול רק באבר זה שהיה חתוך בחיותו של הבהמה שאז הרי התחלת המיתה היה בבהמה היינו פסיקת החיות והבהמה כבר פסקה חיות אז והאבר לא היה לו חיות ולא נחשבו מתו כאחת והבן לפי"ז ב' יסודות יש באבר מן החי לבן נח הא' פירש ממה שלא מת כגון פירש ממפרכסת הב' הוא פסק חיותו קודם שפסק חיותו בכל הבהמה

וממוצא דברינו תראה שדברי הח"ס ביו"ד סימן י"ח שהבאנו הוא פלא שהוא כתב שם לדון דאף אם נחוש לדר"ל ונאמר שאין מזמנין עכו"ם על בני מעים מ"מ היינו רק בנשחטו ב' הסימנים אבל נשחט סימן אחד הו"ל אבר המדולדל ושרי לבני נח זה תוכן דבריו ולפי"ד הוא פלא חדא דלבני נח לא שייך שחיטה אם כן לדידהו מיתה עושה ניפול שוב הוי אבר מן החי ותו דלדבריו למה קאמר בגמרא דלר"ל דחיי ריאה תלוים בקנה הוא דאין מזמנין על בני מעים הרי לכו"ע אין מזמנין על בני מעים שבנשחט ב' סימנים כבר אינה תלויה והוי אבר מן החי לבן נח כדין אבר הפורש ממפרכסת אמנם העיקר כמש"ב בזה ובאמת אף לאחר שחיטת הסימנים עדיין היא בגדר אבר המדולדל ומדובק בקצת מקומות בבהמה כמו שיראה לעין ולחוש והבן

ואחרי זה הנה לפי"ז שמבואר דריאה אף אם תלויה בקנה מ"מ אף אח"כ הוא אבר מדולדל ומוכרח דאין היתר שחיטה באבר המדולדל לפימש"כ הרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות דאיסור טריפה הוא מקצת נבילה שחסר לה מקצת חיות וא"כ לזה המקצת שהוא חסר לא מהני שחיטה אם כן ה"נ אבר מדולדל כיון שזה האבר לא חי הרי חסר לו זה המקצת היות של חי ונחשב רק לא מת וחסר לו שחיטה ע"ז לזה דין הוא שמצות פרוש יש בו היינו שחסר לו שחיטה אלא דאין בו איסור של טריפה שהרי טריפה הוא רק בכולה וזה אינו בכולה רק חסר לו מקצת שחיטה וזהו מצות פרוש בעלמא משו"ה אין לוקין נבילה לא הוי שעל המקצת שלא היה כמת הרי יש שחיטה שחוטה לא הוי שהרי על המקצת שהוא לא חי לא הוי שחיטה טריפה לא הוי שהרי טריפה הוא שנטרף כולו לזה דין הוא שיש בו הך דמצות פרוש שנפרש מן הדבר וחסר קצת בהיתר שחיטה ואין לוקין עלה משום דלאו נבילה היא ולאו טריפה משום דשחיטה אף שאין פירושה מיתה אבל פירושה הוא העדר שם בעל חי מכל החיות שיש לה ובזה האבר אין לה חיות ולא היה העדר החיות

ובתורת הבית להרשב"א מצאתי לענ"ד שיטה חדשה שכתב בבית שני שער שלישי ז"ל ודוקא בבהמה כשרה ובששחטה ישראל הוא דמותר לזמן עליהן נכרי ולהאכילו מן הבשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה דכיון דבהמה בת שחיטה היא ישראל דשחטה בר אכשורי בשחיטה הוא הרי ניתרת על ידן כאילו מתה לגמרי ותדע לך דהא בשחט את הקנה אע"ג דאמרינן דדמיא ריאה כמאן דמנחא בדיקולא לאו כמונח בדיקולא דמיין לגמרי קאמרינן