חלקו של יוסף (רמב"ם) רכח

אלא אחר שנשחטה אסור ואין לוקין עליו ואם מתה הבהמה רואין אותה כאילו נפל מחיים לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי עכ"ל עיין מגיד משנה שהביא שדעת ראשונים הוא דאבר המדולדל דין הוא אסור רק מדרבנן אבל. לדעת הרמב"ם כתב שהוא איסור דאורייתא ואף שאין לוקין עליו הוא רק משום דבא מן הדרשא ובספר פרי חדש ליו"ד סימן ס"ב סק"ז שהביא שם תוספתא ערוכה בזה כדעת הרמב"ם במס' ע"ז ז"ל על ז' מצות נצטוו בני נח על אבר מן החי כיצד אבר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה בשר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה אסור לבן נח ואצ"ל לישראל מבואר כדברי הרב שאיסור אבר ובשר מן התורה משום אבר מן מן החי

והנה מהתוספתא אין ראיה לשיטת הרמב"ם לפימש"ב פ"ד ה"ח ממ"א שיטת הראשונים שהביא הש"ך בסימן נ"ה דאבר ובשר המדולדל אסור לבן נח משום דלדידהו' אין שחיטה ולא הוי רק מיתה ומיתה עושה ניפול והוי ככבר נפרש מן הבהמה ואסור משום אבר מן החי ולסלק מי איכא מידי זה מועיל האיסור דרבנן של מצות פרוש לפי"ז פירוש התוספתא הוא ואין צריך לומר לישראל היינו אף דלישראל הוא רק איסור דרבנן ולעכו"ם הוא איסור דאוריתא אעפי"כ אין צריך לומר לישראל משום דאילו היה מותר לישראל אף לעכו"ם היה מותר וזה פירוש הך דואין צריך לומר שבהכרח הוא לישראל אסור משום מי איכא מידי

אבל לשיטת הרמב"ם גם כן צריך לדחוק בואין צריך לומר לישראל דבאמת לעכו"ם חמור איסורו משום דלעכו"ם הוא איסור אבר מן החי ולישראל אינו רק מצותו של פרוש אבל אעפי"כ כיון דלא שרי לישראל שוב לא שייך מי איכא מידי שוב דין הוא שאסור לעכו"ם משום אבר מן החי דלעכו"ם אין שחיטה

ועיין שם בפרי חדש שכפי הנראה דעתו הוא לדעת הרמב"ם שאיסורו הוא משום אבר מן החי ואינו כאבר ממש רק נפקא מדרשא ולכך שוב אין לוקין ע"ז ולא על יוצא דנפקא מדרשא משום לאו שבכללות אבל על עיקר הלאו שהוא לא מריבויא לוקין וכן הביא מתשובת רבינו הרשב"א בסי' (תלט) שעל יוצא ואבר המדולדל אין לוקין לדעת הרמב"ם משום דנפיק מדרשא

אמנם לענ"ד הענין צריך הבנה דממנפ"ש אם מח שמדולדל נחשב כתלוש וכאבר מן החי רק מדרשא נפקא אם כן למה מיתה עושה ניפול ופסק הרמב"ם כאן מפורש דבמיתה לוקין הרי איסור אבר מן החי זה רק מדרשא נפקא ואיך לוקין משום מה שהוא אבר מן החי גם מבואר רק משום אבר מן החי הוא דלוקין לא משום נבלה משום דהוי פרוש כבר כמבואר בלשון הרמב"ם ואיך ילקה משום אבר מן החי

והנלע"ד לשיטת הרמב"ם באופן אחר דהנה יש דין אבר מן החי ויסוד הך דאבר מן החי הוא שפירש מדבר שבה לא כלה החיות בעת הפרישה ופירוש אבר מן החי הוא שדין הוא שהמיתה מתיר ובהאבר לא היה מיתה שמת כבר קודם וכמפורש בחולין (לג) שזהו יסוד הך דאבר מן החי לפי"ז מבואר מה דמיתה עושה ניפול היינו דכיון שבהאבר לא הועיל מיתה זו אם כן כבר הוא ניפול מקודם וחייבין עליו משום אבר מן החי אבל כ"ז הוא במיתה אבל שחיטה הרי אינה סילוק חיים שהרי אף מפרכסת שהיא כחיה לכל דבריה גם כן הדין שמותר בשחיטה אם כן חזינן דשחיטה אין פירושו שמעשה המיתה מתיר רק שחיטת הסימנים מתיר שוב אי אפשר לומר בזה שממה ששחיטה לא סילק חיי האבר נחשב כאילו כבר קודם נתלש שאין השחיטה סילוק החיים לכך אין שחיטה עושה ניפול

אמנם האיסור דאבר המדולדל אינו כלל לישראל בשחוט משום אבר מן החי רק איסורו הוא עפ"י יסוד זה דחזינן שבאבר המדולדל אין ההיתר שחיטה וראיה ברורה לזה שהרי מבואר בחולין (לג) דהני בני מעים כמאן דמנחי בדיקולא דמיא מכי נשחט סימן אחד ועיין בח"ס חיו"ד סימן י"ח שהביא דברי הרשב"א דבסימן אחד לא הוי רק כאבר המדולדל ולפי"ד מוכרח באמת גם מגמ' זו דאבר המדולדל אסור לבן נח דהנה צריך להבין דלמה קאמר בגמ' דחולין (לג) ש"מ מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין עכו"ם דמה תלוי זה בזה הרי אף אם חיי ריאה תלוים גם בושט סו"ס הרי מכי שחט גם הושט שוב הרי ניתר אף שמפרכס ואז הופרש הריאה מהבהמה ואסור לגוי משום אמה"ח

ונראה בהבנת דברי הגמ' דהנה מבואר בחולין (קכא) דשחט בה שנים או רוב שנים והיא