חלקו של יוסף (רמב"ם) רכד

ביאורינו ואם חלקו בפנים קודם שיבלענו חייב היינו שחייב משום הך דאבר אף על הך דפחות מכזית בשר כיון שבצירוף יש כזית

וצריך להבין לפיענ"ד הך דינא דחלקו בפנים למה הדין שגידין ועצמות מצטרף הרי קיי"ל דכל האיסורים עיקר איסורן וחיובן הוא על הבליעה כמו שמפורש גם כן בכתובות (דף ל) גבי זר שאכל תרומה דפריך שם מדלעסיה קניה מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע אם כן חזינן מזה דהאיסור והחיוב הוא על הבליעה אם כן למה חלקו בפנים קודם שיבלענו חייב על האכילה הרי עיקר החיוב הוא על הבליעה ובשעת בליעה הרי ליכא אבר שלם כי אם מחולק הוא ואיך יחויב על אכילת גידין ועצמות הרי באבר מן החי הדין הוא שאין חייבין על גידין ועצמות אם הם מחולקים

וההכרח יאלצנו לומר דכאן שאני וכמו בכזית בכל איסורים הדין הוא שאין חייבים רק על כזית ובריה אע"פ שאינו כזית הדין הוא שחייבין עליו אעפי"כ הדין הוא שאף באכל על ידי לעיסה גם כן חייב עלה דפחות מכזית משום בריה אף דבפיו כבר נחלק אם כן הרי עתה אינו בריה כמבואר במכות (טז) דמרוסק לא הוי בריה אעפי"כ הדין הוא שחייבין משום בריה על אכילה כיון שבעת לעיסה היה בריה ה"נ בחשיבות דאבר מן החי שהדין דגידין ועצמות מצטרף כיון דהוא כברייתו אם כן הרי החשיבות של ברייתו עושה זה לכן הדין הוא שאף אם בעת לעיסה היה ברייתו. כן מהני זו החשיבות לענין שיצטרפו הגידין ועצמות שיתחייב על זה

אבל סו"ס נהי שההכרח יאלצנו כן מ"מ צריך הבנה סו"ס איך יחויב על הבליעה הרי עתה אינו בריה גבי בריה ואינו ברייתו גבי גיד לאבמ"ה אם כן איך יחויב משום הך דין של בריה שכבר בטל ממנו השם הזה

ונראה דמוכרח מזה דאף שדין התורה הוא שעל ידי בליעה בלא אכילה של לעיסה גם כן חייב בכל איסורים מ"מ אין הפירוש שעל לעיסה אין כלל דין אכילה רק הפירוש הוא דאף בליעה בלא לעיסה הוא גם כן אכילה רק אם לעס אז האכילה היא גם הלעיסה לזה לענין אבר מן החי שגידין מצטרף אם היה מחובר לבשר אז דין הוא שאף בלעס חייב דדין הוא שבאכילה צריך להיות הגיד מחובר לבשר וכאן הרי באכילה הגיד מחובר לבשר שהרי גם הלעיסה הוי אכילה ואז הוא מחובר לבשר וכן לענין בריה מועיל זה משום דבשעת לעיסה שזה גם כן אכילה היה בריה וביסוד זה נחלקו ר"י ור"ל דר"י דאית ליה דאף אם חלקו בפנים גם כן חייב הוא משום דסובר שבלעס גם הלעיסה נכללה גם היא בכלל אכילה לכך חייב בחלקו בפנים ור"ל חולק וסובר שפטור משום דאף בלעס אין הלעיסה בכלל אכילה

ולפי"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם שפסק פ"ו מה' תרומות ה"ו דזר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור כו' לוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם וכתב המ"ל תמהני בדין זה שפסק רבינו מההיא דאמרינן ר"פ אלו נערות (לא) מאי איכא בין אביי לרבא איכא בינייהו זר שאכל תרומה ומוכח התם דלא מיפטר אלא בשתחב לו בבית הבליעה ומצי לו הדורה ע"י הדחק א"נ במשקין הא לא"ה לא מיפטר וצ"ע עכ"ל ר-"ל דהרי שם פריך מדלעסיה קניה אם כן חייב על הלעיסה ומלקות לא הוי רק על האכילה אמנם לפימש"ב הדברים נכונים דהרי לשיטת ר' יוחנן הדין הוא שאף על הך דלעיסה הולך חיוב המלקות בבלע כיון שאז גם הלעיסה נחשב אכילה אם כן אין קושיא כיון דלעסיה קניה מלקות לא הוי עד דבלע זה אינו שבבלע הרי אז המלקות הוא גם על הלעיסה לכך פוטרו המלקות מן התשלומין והגמ' דטען שם הך טענה דלעסיה קניה בע"כ דקאי לשיטת ר"ל דאף באכל אין הלעיסה כלל בדין האכילה אם כן אין המלקות על הלעיסה והממון הוא על הלעיסה לזה שפיר פריך מדלעסיה קניה אבל הרמב"ם שפסק כר' יוחנן שפיר סובר שאף בלעס הדין הוא שהמלקות גם על לעיסה ואינו לוקה ומשלם

מיהו לפי השיטות החלוקות על הרמב"ם וסוברים דיש טענה דלעסיה קניה אף דקיי"ל כר' יוחנן שאף הלעיסה הוא חלק מהאכילה נלע"ד פשוט משום דודאי הלעיסה הוא רק חלק מאכילה ועל לעיסה לחוד הרי אין לחייב אם כן לא שייך קילב"מ ע"ז ואח"כ על הבליעה שמחייבים מלקות הרי אין צריך לצרף את הלעיסה ואף בלא הלעיסה גם כן חייב מלקות לכך לא שייך על הלעיסה קילב"מ לדידהו אבל הרמב"ם חולק וסובר דעתה שלעס אנו מחייבין מלקות על כל האכילה ואף הלעיסה