חלקו של יוסף (רמב"ם) רכא

שאז יש לה שם של נבלה כמו שביארנו פ"ד הכ"א משום דצריך גבי הך דבהמה שיקבל שם נבלה רק ראוי לאכילה וכמו אין ראוי לגר הדין שאין לה טומאה משום דלאו נבלה היא אם כן גם בהך דין של מיתת מקצת צריך שיהיה בשר ומה שמצינו שנחלקו ר"ע ורבי לא דלר"ע לא צריך בשר אלא דבזה נחלקו דלר"ע דין של בהמה אינו מורה רק על גידין ועצמות אם כן מה שצריך בשר הוא רק משום שם נבלה וסגי באם יש בשר להעלות ארוכה ונפסק חיותו של זה הבשר נקרא נבלה אבל לרבי דנפקא ליה בשר מבהמה אם כן צריך שיהיה בשר לא כדי להעלות ארוכה לבד אלא צריך כברייתו שיהיה כל הבשר מה דקאמר איכא בינייהו רכובה היינו שרכובה נחתכת עם ראש וחותכין קצת בשר למאן דנפק"ל מהך דבהמה דצריך בשר הדין שאינו מטמא ולמאן דנפק"ל מהך דבהמה רק גידין ועצמות שוב כיון שיש קצת בשר מטמא לכך הרמב"ם פוסק כר"ע ולכך אף אם רק יש כדי להעלות ארוכה מטמא וגם ארכוכה מטמא ורק כוליא אינה מטמא כיון דדין עצם ילפינן מבהמה זה שאין לו עצם אינו מטמא והבן

איברא דזה צריך ביאור דלגבי טומאת אבר הדין הוא שאף אם הוא פחות מכזית כל שהוא אבר שלם מטמא ואילו בהך דאכילת אבר מן החי הדין דצריך כזית וכן לענין נבלת עוף הדין הוא שאף אם אכל כולה אם אין בה כזית לא מטמא כמפורש ברמב"ם פ"ג מהלכות אבות הטומאה ה"ח דנטל צפור ואכלה אם יש בה כזית נטמא ואם לאו טהור ואין לומר דאבר שאני ולא בעי כלל דין של נבלה לכך אף פחות מכזית מטמא ז"א דמשיטת הרמב"ם לפימש"ב אי אפשר לומר כן שהוא סובר דצריך בשר משום שם נבלה כמש"ב

לכן נלע"ד לפימש"ב פ"ב ממאכלות אסורות ה"ז ה"ח דשיטת הרמב"ם דלכך צריך נבלה כזית משום דתחילת ברייתו כזית אם כן מבואר פשוט דגבי הך דבהמה ונבלה שלה שם דין של נבלה צריך שיקבל כאילו כל הבהמה היא ומתה ומיתת כל מין הבהמה א"א פחות מכזית שהרי תחילת ברייתו הוא כזית לכך אינו מטמא פחות מכזית משא"כ לענין אבר מן החי שמטמא שם הרי טומאתו הוא מדין זה של מתה מקצתה ומתה מקצתה הרי אף פחות מכזית כמו דחזינן שיש אברים שהם פחותים מכזית לכך מטמא אף פחות מכזית ושם נבלה יש אף על פחות מכזית

ומה דנבלת עוף טהור אמרינן דצריך כזית לטומאה אף דתחילת ברייתו פחות מכזית כמו דמוכרח מדברי הרמב"ם הוא משום דנבלת עוף טהור אכילה צריך לטומאה כמבואר בזבחים (ע) לכך צריך כזית וכן אבר מן החי לענין אכילה צריך כזית משום דין של אכילה שיש גבי הך דאבר מן החי ובריה לא הוי כמש"כ רש"י חולין (קב) וז"ב. השמטה

חולין (סט) בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהריה מידי נבלה או לא אמר רבא ק"ו אם הועיל סימן ראשון לשני להתירו באכילה לא יועיל לטהרו מידי נבלה פירוש הבעיא הוא פשוט דסימן ראשון יש לו ענין של שחיטה על העובר בין לענין היתר אכילה בין לטהר מנבלה וסימן שני אין לו זה הענין של שחיטה רק לענין הך דלטהר מידי נבלה אם יכולים לצרף את שני אלו הענינים לענין זה של טהרה מידי נבלה או דכיון שכל סימן יש לו אופן אחר של הך דשחיטה שוב הדין שאין לו צירוף ולא נקרא שחיטת ב' סימנים לזה אף מידי דין נבלה לא מטהר את אבר היוצא כיון שלענין עובר להך דאבר היוצא לא היה שחיטה ולזה הדין שאף שאבר היוצא טהור מידי נבלה כאן לא יועיל לענין זה של טהרה מידי נבלה וע"ז הוכיח רבא דבע"כ יש לו צירוף שני סימנים אלו שהרי הועיל להתיר באכילה אם כן בע"כ דיש לו צירוף שוב אף לענין אבר היוצא יש לו צירוף

ובחולין (לב) בעי ר' זירא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה או לא וקאמר לאו היינו דבעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו ולפי"ז אף דבעיא דאילפא נפשטה הוא רק שם משום דבע"כ מועיל הצירוף להיתר אכילה שוב מועיל הצירוף גם לענין הך דטהרה מידי נבלה אבל כאן דאזיל הסוגיא דניקבו מעים בין סימן לסימן הדין הוא שאסור באכילה אם כן שוב אפשר דאין שייך צירוף לטהר מידי נבלה אבל הרמב"ם לא הביא זה.