חלקו של יוסף (רמב"ם) רכ

ולפי שיטת רש"י באמת יכול לבער בשארי אופנים איסורי הנאה

והנה בהך דאלו הנקברין פירש הרמב"ם בפירוש המשנה בתמורה (לג) שקבורה גם כן מהלכה למשה ולפי"ז לכאורה א"א לבער שארי איסורי הנאה על ידי אכילה לכלבים וכדומה כיון דשארי איסורי הנאה הדין הוא שצריך קבורה מהלכה למשה מסיני לפי"ז אפשר דבשארי איסורי הנאה טעם האוסרים הוא משום שצריך קבורה ובחמץ דהשבתתו הוא בכל דבר שם הדין היה נותן שאף לכלבים היה יכול ליתן אלא שאסור משום הך דדרשת הירושלמי דלא יאכל

והך דכל הנקברין לא ישרפו משום דאתה מיקל באפרן שמבואר דאי לא"ה היה יכול לשרוף אף דלפי שיטת הרמב"ם הרי המצוה היא קבורה איך הוא יכול להחליף במצוה אחרת נלע"ד בזה דשם רצה לומר שלא יקבר אח"כ אפר משום דבתחילה כשיראו ששורף יאמרו שהוא מנשרפין ואפרן הוא מותר משו"ה הדין הוא שאסור אבל אם חושב שלא לקבור ודאי הוא מבטל בזה את הך דין של מצות קבורה שיש בה והבן

והנה רבינו יונה פסק שגיד הנשה אסור בהנאה כמש"כ הרא"ש בשמו בפ' גיד הנשה סימן י"ז וכבר הביא בבנין ציון שם בשם רבינו יונה באגרת התשובה שגיד הנשה לא יתן לבהמה שלו שמזונותיו עליו ולכאורה לפי המבואר הרי מבטל מצות קבורה ואיך מותר אף לבהמה של הפקר אמנם לענ"ד יותר קשה שלא הביאו שום אחד מהפוסקים שיצטרך קבורה אמנם פשוט הוא לענ"ד דאף להסוברים שאסור בהנאה מ"מ סוברים שאין צריך קבורה משום דלא אמרה תורה רק בכל הנקברין דהיינו בשר בחלב שנתהוה האיסור על ידי האדם וכן פטר חמור שיש בו קצת קדושה או שיער נזיר וכל הדברים המתהוים על ידי מעשיו אבל גיה"נ הרי בתולדה הוא כן וגם הרי לא הקפידה תורה שיבערו שהרי אף בחיי הבהמה יש הגיד במציאות בעולם אם כן שוב אף אח"כ לא שייך בה קבורה מדין מצותה של התורה רק צריך ביעור שלא יבוא לידי תקלה וזה יכול בנתינה לכלב של הפקר וראיה ברורה דבגיד הנשה אין מצות קבורה ממה שמבואר בחולין (צ) דגיה"נ של עולה חולצו לתפוח ושל שלמים מכבד לאמה והא מבטל מצות קבורה בע"כ דכאן אין זה הדין של מצות קבורה וכמש"ב

שוב נזכרתי שמה שרציתי לחדש בדם שאין צריך שריפה ולתרץ בזה הקושיא מהך דנתערב בדם פסולין ישפך לאמה אינו עולה יפה שהרי מפורש הוא בזבחים (דף צב) דהדם והנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמו ושורפן הרי מורש שאף בדם שייך מצות שריפה והדק"ל דאיך ישפך לאמה ועיין רש"י משום שהוא דבר לח לזה שורפין בפני עצמן

ונראה דמכ"ז מוכרח דאף בדם חלוק הוא בין קרוש ליבש והך דישפך לאמה הוא בלח דשם לא שייך מצות שריפה ואיסורי הנאה לא הוי שיצטרך קבורה משו"ה הוא נשפך לאמה אבל ביבש ששייך שריפה צריך שריפה ומוכרח דאף בקדשים שייך החילוק בין לח ליבש ושלא כדברי הבנין ציון. השמטה

כתב הרמב"ם פ"ב מאבות הטומאה ה"ג והאיברים אין להם שעור אפילו היה כשעורה או פחות מטמא והוא שיהיה האבר כברייתו בשר גידין ועצמות ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה היה הבשר פחות מהעלות ארוכה בחי או חסר עצמו טהור ובה"ד כתב הכוליא והלשון והשפה וכיוצא בהן אע"פ שהן איברים ואין עושין חליפין הואיל ואין בהם עצם הרי הן כבשר עכ"ל עיין כסף משנה שדקדק ז"ל בסו"פ העור והרוטב (קכח ע"ב) ומדכתב רבינו ויהיה האבר גידין ועצמות משמע דפסק כרבי ויש לתמוה למה פסק כרבי ולא כר"ע ועוד קשה כיון שפסק כרבי הו"ל למעט ארכובה כמו שמיעט כוליא ולשון ושפה וצ"ע עכ"ל

והנה זה אין להקשות דגבי לאו דאבר מן החי אף על גידין ועצמות חייבין ואילו גבי הך דטומאה רק ביש בשר מטמא משום דפשוט דזה ילפינן מנפש שחייב על אבמה"ח משום לאו דאכילה אם כן כל שאינו עושה חליפין חייבין אבל טומאה ילפינן מבהמה שצריך בבהמה שיש בה בשר לכך צריך אף בשר

אבל לקושית הכסף משנה נלע"ד בשיטת רבינו דהוא מפרש באופן אחר את השמועה דחולין דהנה יסוד הדין דאבר מן החי מטמא הוא משום הך דוכי ימות מן הבהמה דמיתת מקצתה מטמא לפי"ז הרי צריך להיות הדין במיתת מקצתה כמו במיתתה של כולה וכמו דכל נבלה אינה מטמאה עד שיהיה בשר