חלקו של יוסף (רמב"ם) ריט

משום מצותן של שריפה כתב דלק"מ דרש"י לשיטתו בשבת (כה) דתרומה בשריפה הוא משום דלמא אתי לידי תקלה וכתב שגם ערלה וכה"כ אין מצותן בשריפה רק שיבוער מהעולם וראיה דמבואר במשנה אם שדרכן ליקבר יקבר ופירש"י משום הך סברא וכתב דקאי אף על ערלה וכה"כ דמשקה שלהן יקבר ואילו בסוכה (מט) אמרינן דנסכים שנטמאו שורפין אותן אף שהוא משקה בע"כ דכאן הדין שריפה ובשארי איסורים רק משום תקלה הוא לכך אינו יכול לבער באופן אחר והביא דברי רש"י פסחים (ה) דאי השבתתו בכל דבר הוא מאכיל לכלב וסובר דהבבלי חולק בזה עם הירושלמי וחולק אף על דרשה זו ועיי"ש עוד שאו"ה כלל כ"א וש"ד כלל פ"א ואפי רברבי שער ס"ח ומהרש"ל ביש"ש ופר"ח יו"ד סימן צ"ד כתבו כן אף בשארי איסורים זת"ד

והנה בגוף דבריו שהביא ראיה לזה שהוא משום תקלה מהך דבכל משקים הדין הוא שיקברו ואילו בקדשים אף משקין ישרף באמת זה אינו דעיקר הטעם שיקבר משום שאי אפשר בשריפה אבל בהך דסוכה (מט) מפורש שם דמיירי ביין קרוש כדאמר שם ומלקטין משם יין קרוש משו"ה אפשר בשריפה לכך שורפין ועיין בזבחים (עז) דשם מפורש דאם נתערב בדם הפסולין ישפך לאמה הרי דלא בעי שריפה אמנם זה בלאו הכי קשה דסו"ס הרי בעי קבורה ואיך ישפך לאמה אמנם לענ"ד בהכרח דשאני כאן משום דדם קדשים אין מועלין בו משו"ה ישפך לאמה ואף דנסכים גם כן הרי משירד לשיתין אין בו מעילה אעפי"כ הדין הוא שצריך שריפה בע"כ דשאני נסכים משום דכיון דיש בו תחילה מועל אם כן אף דנעשה מצותו יש בו קדושה וצריך שריפה אבל דם אין בו שום קדושה רק מצוה שאף קודם מצוה אין מועלין בו משו"ה הדין בדם שאין צריך שריפה כיון שאין בו מעילה כלל וכן דם לאחר שנעשה מצותו נמכר לגננין ולזבלים וכאן דין הוא שצריך שריפה

ובאמת מהך דיין קרוש זה שצריך שריפה מוכרח דיש ב' דינים בשריפת קדשים פסולים הא' הוא משום שהם פסולים ואיסורי הנאה ומזה הטעם צריך הוא שריפה ככל איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם הב' הוא דמלבד זה הדין של שריפה יש עוד דין והיינו מדין קדשים ושריפה שלהן היא קצת בגדר עבודה וראיה לזה מכאן ביין קרוש שאין בו שום פסול כלל ולמה יצטרך שריפה בע"כ משום דכיון שהוא קדשים וא"א לעשות בה שום עבודה נשאר דין השריפה בה וזהו הטעם דנותר אין נשרף אלא ביום משום דקצת עבודה היא ואינה שריפה ככל העניני שריפה של שארי איסורי הנאה והרמב"ם מחלק בין קדשים לשארי איסורים וסובר שבקדשים דין הוא שצריך יום ואף בקדשים חילק הרמב"ם בין פיגול ונותר לשארי פסולים ופסק דפיגול ונותר דין הוא שצריך יום לשריפתו ושארי איסורים לא ונלע"ד בטעמו משום דפיגול יש בו קדושה הואיל ומרצה לפיגולו וכן נותר בעצם הקדשים לא נעשה שום דבר הפוסל רק בשלילה חסר בה הקרבה בזמנה משו"ה העתיקה התורה את דין העבודה לדין השריפה אבל שארי פסולים הרי נעשה פסול בגוף הדבר ופסקה ממנה קדושת הקרבה אלא שנשאר איסור הנאה משום קדשים בזו גילתה תגרה רק שאיסור הנאה זה צריך שריפה אבל לא זה שיצטרך שריפה ביום

ולפי"ז נלע"ד דאף דשיטת רש"י הוא דאף היכא שצריך שריפה מ"מ על ידי ביעור ואיבוד מן העולם מתקיים מצות שריפה לא כתב זה רק במקום שהשריפה הוא רק מדין של איסור הנאה אבל בזה המקום שהשריפה הוא מדין של עבודה אז ודאי דין הוא דצריך רק אופן זה ולא אופן אחר ונראה דסברת רש"י היא דענין שריפה של איסורי הנאה הוא משום דברצון התורה היה ב' אופנים באיסורי הנאה הא' יש שהחמירה תורה רק שיקבר מן העין ולא יראה וזהו קבורה הב' הוא שיאבד מן המציאות וזהו שריפה ולכך סובר רש"י דכל איבוד מן זה המציאות נקרא שריפה ורחמנא אחשביה מלאכה ולפי"ז לענין חמץ אם צריך שריפה שם אי אפשר לומר שהוא רק איבוד מן המציאות דאיבוד ממציאות בלאו הכי הוא על ידי מה שעוברים בבל יראה ובל ימצא וצריכים לעשות שלא יהיה לו קנין חמץ אם כן צריכים לאבדו ממציאות אם כן לא שייך לומר דרחמנא קפדה על שריפה משום איבוד מן המציאות רק רחמנא חידשה מצוה בפני עצמה שריפה אם כן לא שייך שנעשה באופן אחר ונאמר על זה אחשביה זה אינו שהרי מצות התורה היא שריפה משום עצם מצוה ומשום הכי חלוק חמץ דלא שייך אחשביה צריך דוקא שריפה

לפי כל דברינו אם מותר לאבד שארי איסורי הנאה במחלוקת שנויה בין רש"י ושארי ראשונים