חלקו של יוסף (רמב"ם) ריח

לפי"ז יש לדון בעור עגל הרך כיון דעורו רך הרי לא הוי אין ראוי לאכילה והטעם דאין לוקין גבי נבילה הוא רק משום הך דלא נקרא בשר כמש"ב בהכ"א אם כן שוב ילקה

אמנם פשוט דלא שייך אעפי"כ מלקות משום דעיקר קרא כתיב את בשרו והלאו הוא על בשר רק מריבוי ילפינן את בשרו הטפל לבשרו אם כן אין לוקין על הריבוי וזהו שכתב רבינו כבהמה טמאה ר"ל שאין לוקין רק על בשר

והנה רבינו כתב סתם שור הנסקל ומשמע אף רובע ונרבע אבל התוס' בכריתות (דף כד) הביאו בשם רבינו אפרים דרובע ונרבע אינם אסורים משום נסקלים ונראה בזה בהבנת דברי רבינו אפרים דהוא סובר לחלק דשור הנסקל איסורו הוא משום שהשור רוצח הוא וכמבואר (בדף מה) דאם חזא ירוקא ונפל אז פטור ממיתה אם כן המיתה הוא דין של הטור ואוסרו בהנאה אבל גבי הך דנרבע הרי אף באונס אסור והאיסור הוא רק משום נעבדה בו עבירה אם כן רק איסור של קיום הדבר בו ולא שנאסר בהנאה זהו שיטת רבינו אפרים

ונראה דאף להחולקים על רבינו אפרים מ"מ חלוק הוא הך דנרבע מהך דשור הנסקל דשור הנסקל שם אף העור נאסר משום דהוי לה דין רוצח על כל הדבר אבל נרבע שם הדין הוא שהאיסור הוא על מעשה האיסור ורק מה ששייך גמר דין ומיתה זה נאסר ולא יותר משום הכי שאני שוה"נ מנרבע

ובסנהדרין (טו) גבי ארי וזאב דכל הקודם להורגן זכה דאמר ר"ל והוא שהמיתו ומאי זכה זכה לשמים משום דכיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו וצריך לומר בהבנת דברי הגמ' דאם המיתו בע"כ דצריך לומר דשוינהו רבנן כמאן דגמר דינא דאי לאו הכי איך מותר להורגו הרי המצוה הוא לגמור את הדין בע"כ דשוינהו רבנן כגמר דין משו"ה אסור בהנאה וכיון דשוינהו רבנן כמי שנגמר דינו שוב אסור להשהות משום עינוי הדין

ועיין תוס' שם דגבי חתול דאסור לקיימו שם זכה בעור קודם גמר דין והכונה פשוטה דשם רק בזה"ז כל הקודם להורגו זכה משום דליכא דין נפשות אבל בזמן סנהדרין צריכים להמתין אבל כאן אף בזמן סנהדרין נשנה במשנה דכל הקודם להורגו זכה בע"כ שהוא נגמר דין

ועיין בחולין (קלט) דבעי לאתויי לבי דינא לקיומי ובערת הרע מקרבך ומבואר שם דבמה שהוא הורג בלא ב"ד הוא מקיים ג"כ מצות ובערת הרע היינו רק זו המצוה אבל מבטל מצות גמר דין אלא דשם הוי אמינא שיוכל לבטל משום הך דטהרת מצורע ודין ובערת הרע לא יוכל לבטל משום שהרי לאחר שילוח ישאר הרע בישראל והוא ביטול מצוה תדירית משא"כ טהרת מצורע הרי הוי רק לשעתה ואפשר לקיים אח"כ באחר והבן. עוד להל' כב

וכן כשיסקל לא ימכר לכלבים כו' עיין אור שמח שחקר אם רק לכלבו אסר רחמנא או אף לכלב של הפקר והביא דברי הגהות מיימוני בהלכות חמץ פ"ג בשם ריב"ק דאסור אף לכלבי הפקר עיי"ש וכן נפסק בסי' (תמח) אמנם חקר אם הוא רק באיסור חמץ לא בשארי איסורים או אף בשארי איסורים הוא משום דבירושלמי ריש כל שעה יליף לה מלא יאכל אף לכלב לא יאכל

והנה ביסוד הדין דאף לכלב של הפקר אסור להאכיל הלבוש בסימן (תמח) פירש משום דזה גופא הוי הנאה לפי"ז אף בשארי איסורי הנאה גם כן הדין הוא שאין יכול הוא להאכיל את הכלב משום דהרי הוא הנאה ועיין בשו"ת בנין ציון ח"א סימן ק"א ק"ב ק"ג שהאריך בענין זה ותורף דבריו הוא שדעתו הוא דרק חמץ כן הוא להירושלמי לא שארי איסורים דכיון דלא יאכל הוא דדרשינן אם כן בשאר דברים דלא כתיב לא יאכל אף לכלב של הפקר מותר דלא הוי הנאה אלא דיש לאסור שהרי יש שמצותן הוא בשריפה ומבואר תמורה (לג) דצריך שריפה לא יקבר הרי דמה שבמצות שריפה אסור הוא באופן אחר וכתב דלשיטת הר"ב ורש"י דהוא משום דלמא אתי לידי תקלה ודאי דבמאכיל לכלב דלא שייך זה מותר ועל רע"א שתמה עליהם דלמה לא כתב בפשיטות