חלקו של יוסף (רמב"ם) ריז

בפסחים שם דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם לא שייך לומר כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה דגיד אינו בכלל נבילה ואף שהרמב"ם פסק דאוכל גיד של טמאה חייב שתים אף דאין בגידין בנותן טעם כבר ביאר הרשב"א בתשובה דלא פסק כן הרמב"ם רק בגיד הנשה דהתורה אחשבה לאכילה דכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אבל עכ"פ מבואר דשארי גידין דלא שייך הך סברא כיון שאין בגידין בנותן טעם אין לוקה משום נבילה ואין מטמא משום נבילה

והנה לגבי ענין אכילה צריך ב' דברים הא' הוא שיהיה ראוי לאכילה מחמת רכותו ולא יהיה קשה הב' שיהיה ראוי לאכילה מחמת טעמו וגידים הרכים מחמת טעמו אין ראוי לאכילה שאין נותן טעם אבל קשה אינו ואין בו החסרון דרכות לפי"ז מבואר היטב דשפיר פסק הרמב"ם דגידין בין שהם רכים בין שהם קשים אין בהם איסור נבילה כיון שיש בה זה החסרון דטעם ואין בגידין בנותן טעם הוא אף בגידים רכים שהרי מפורש הוא בפסחים (פד ע"ב) שאף גיד הנשה הוא רך ואינו כגידי צואר שהם קשים אעפי"כ אמרינן בה שאין בגידין בנותן טעם משו"ה פסק שאין גיד בכלל נבלה וזה שכתב שאין ראוי לאכילה כונתו אף ברך משום שאין בגידין בנותן טעם וכן לענין טומאה פסק הרמב"ם דכל הגידים אינו סממא כיון שאין בגידין בנותן טעם

אמנם מה שהדין הוא דבפסח רק גידים קשים אין נמנין עליהם או סופן להיות קשים אין נמנין עליהם לר"י אבל גידים רכים לכו"ע נמנין עליהם אף שאין בגידין בנותן טעם נלע"ד דהנה בקדשים קיי"ל דחה"ק משוי לה אוכל עיין בזה בזבחים (מו) דוהבשר מרבה עצים ולבונה והרמב"ם מחלק וסובר דעל הך דעצים אין לוקין משום חבת הקדש ועל לבונה לוקין משום חבת הקדש ונראה בטעמו משום דסובר דיש ב' ענינים שצריך באוכל הא' טעם שיהיה לו טעם אוכל הב' שיהיה דבר רך וסובר הרמב"ם דוהבשר לא מרבה רק אם חסר טעם כמו לבונה אבל עצים שהם קשים לא מרבה והבשר ולענין זה הוא אסמכתא ולפי"ז חזינן דכל היכא שהוא רך לענין קדשים חשיב אכילה אף שאין בו טעם לכך גבי פסח שפיר פסק הרמב"ם דגידין הרכים נמנין עליהם כיון שהוא רך אף שאין בגידין בנותן טעם וזה גם כן הטעם שגיד הנשה צריך שריפה כיון שהוא ספק אם של ימין אם של שמאל כמבואר (דף פד) שם משום דגבי קדשים גיד הוי בכלל בשר לכך צריך שריפה כבשר פסול

ובגידין שסופן להקשות שם אי אפשר להקרא בשם בשר אף בקדשים כיון שאין בו טעם וגם סופן להקשות לא נקרא בשר

והא דפריך על הך דגידין שסופן להקשות מהך דעגל הרך הפירכא הוא רק דצריכים אנו לילך אחר בסוף וכיון שבסוף עתיד להקשות אף עור עגל לא יטמא וע"ז משני ליה שם דשני לה בלשון יחיד והבן

ובהך דעור הגמל נראה דרבינו מפרש כן דעור הגמל הרי תליא במשאו ואף דבעי לה בגמ' אם טענה קודם זמנה או הגיע זמנה ולא טענה אם מטמא כמבואר בחולין (קכב) הוא רק משום דכיון דהגיע זמנה לעבוד עומדת לזה שיבטל ממנה שם אוכל שוב הוי לה כסופו להקשות דאין חשוב בשר או אם עבדו בה שוב אף קודם זמנה תו עומדת לעבודה ונחשב סופו להקשות ואין חשוב בשר אלו הם צדדי האיבעיא אבל כל זמן שלא נתקשה וגם אין עומד לעבודה לא נחשב סופו להקשות דאין סופו להקשות מחמת עצמה רק מחמת עבודה והבן ונתבאר בס"ד שיטת רבינו. רמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הל' כב

נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו והאיך היה אפשר לאוכלו אחר שנסקל והרי הוא נבילה אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה ואם קדם ושחטו שחיטה כשירה הרי זה אסור בהנאה ואם אכל מבשרו כזית לוקה

הנה רבינו כלל כל שור הנסקל אסור בהנאה אעפי"כ באכל רק אם אכל מבשרו לוקה לא מן העור אף שגם העור אסור בהנאה משום דרבינו לטעמיה דאין לוקין על הנאה ועור הרי אינו ראוי לאכילה ואינה אכילה רק הנאה אם כן אינו לוקה מיהו