חלקו של יוסף (רמב"ם) רטז

נבילה רשב"ל אומר משנה שלמה שנינו בין לאיסור בין לטומאה מחלפא שיטתיה דרשב"ל תמן הוא עבד ליה בשר וכאן לא עבד ליה בשר אריב"פ שניא היא תמן שהוא עור וסופו להקשות כש"כ מחלפא שיטתיה דרשב"ל תמן הוא עבד ליה בשר כאן שאין סופן להקשות לא כש"כ א"ר אבין טעמא דרשב"ל ואכלו את הבשר ולא גידין עכ"ל ולפי"ז פלא הוא על הירושלמי הרי הוא אומר דעיקר הטעם שאין נמנין הוא משום ואכלו את הבשר ולא גידין אם כן אינו בכלל בשר שוב איך ילקה עלה הרי רק על בשר לוקה ולא על שאינו בשר ומה גידין שאין סופן להקשות לא נקרא בשר עור שסופו להקשות אינו דין שלא יהיה בשר גם יש לעיין מהך דפסחים (כג) דקאמר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה הרי דגיד הוא בכלל נבלה ורק בהנאה מותר מיהו זה יש לישב דהרי כתב רבינו דאף עור שאינו ראוי לאכילה שודאי אינו בשר מ"מ אסור הוא באכילה כיון שהוא דבוק להנבלה והטריפה וצריך לומר שאיסורו הוא משום יוצא מאיסור אם כן גם הך דגיד כיון שאיסורו הוא כעור אף שאינו בכלל בשר אסור רק כשהותרה נבלה בהנאה גם היא נמי הותרה אבל אסור באכילה כדין עור נבלה אבל זה ודאי קשה על הירושלמי כיון שאינו בכלל בשר איך לוקה משום נבלה

עוד קשה על הרמב"ם דהא מבואר בירושלמי שאם גידין אינו בכלל בשר אז עור הרך לא כש"כ שאינו בכלל בשר אם כן קשה טובא על הרמב"ם שבהי"ח פסק הוא מפורש דאוכל מן הגיד אינו לוקה ובהכ"א פסק דעור גמל של חטוטרת ועור בית הבושת לוקין ופלא הרי אם לוקין על זה כש"כ שלוקין על גידין שסופן של אלו להתקשות ואין סוף הגידין להתקשות וזה פלא

והנלע"ד בדברי רבינו ונקדים דהנה בהך דגידין שפסק הרמב"ם בהי"ח שאין חייבין עליהם משום הך דאוכל נבילה כתב הרמב"ם הטעם משום שאין ראוים לאכילה אם כן מבואר מזה דגידין שהן רק סופן להקשות ודאי הוא דהוי בשר לענין נבלה ושאר איסורים שהרי עתה הן ראוין לאכילה ולכאורה פלא הרי גבי גידין שסופן להקשות לענין פסח פסק הרמב"ם שאין נמנין עליהם אם כן איך יחויב עליה מדין של אוכל נבלה הרי אינו בשר

והנה מה שהקשיתי על הרמב"ם מהירושלמי לכאורה היה נראה לומר דהירושלמי לא פריך רק מעור עגל הרך אבל עור עגל הרך באמת אינו כלל בכלל בשר לפי שיטת הרמב"ם וכמש"כ הלחם משנה

ולפי"ז לק"מ משה"ק האור שמח למה פסק הרמב"ם דעל עור לוקין הרי ר"י בירושלמי קאמר דאין לוקין ולפי"ז הרי הרמב"ם פסק דעל עור עגל רך אף טומאה אין בשיטת הגמ' דפסחים (פד) וחולין (עז) דעור עגל הרך בלשון יחיד נשנה אם כן להלכה אף טומאה אין שוב פסק הרמב"ם כבבלי אבל הירושלמי מחלק בעור עגל רך בין טומאה ואיסור למלקות אבל זה ודאי קשה טובא דהוי ליה להרמב"ם לחלק בין גידין שסופן להקשות לאין סופן להקשות דסופן להקשות הוי רק באיסור ואין סופן להקשות הוי גם במלקות

עוד קשה לענ"ד על פסק הרמב"ם דכיון שפסק דגידין שסופן להקשות אין נמנין עליהן בפסח אם כן הרי סובר דבתר בסוף אזלינן שוב קשה גם בעור חטוטרה של גמל הרי פסק דרק אם לא הגיע עדיין למשא הוא דהוי ליה דין של בשר מבואר דהגיע למשא לא הוי בכלל בשר אם כן כיון דבתר בסוף אזלינן שוב אף אם לא הגיע למשא לא הוי לן ללקות שהרי אח"כ כשיגיע למשא אז יהיה אין ראוי לאכילה ובתר בסוף אזלינן

והנלע"ד בשיטת הרמב"ם דהנה מבואר ביצה, דף ז) גבי נבילת עוף טהור דאוכל' ממנו אינו מטמא משום נבילת עוף טהור אם אכל מן הגידין עיין רש"י שם שפירש משום דאין בגידין בנותן טעם ולפי"ז מבואר דכיון שאין בגידין בנותן טעם שוב לא שייך טומאת נבילות והטעם כיון דמבואר בבכורות (דף כב) דאם אינו ראוי לגר אינו מטמא טומאת נבילות אם כן צריך מאכל שיאכל לכך גם אם אין בגידין בנותן טעם לא מטמא טומאת נבילות דלאו אוכל הוא והוא הדין לענין הך דאיסור נבילה אם אין בגידין בנותן טעם אין איסור נבילה כמבואר בכ"ד עיין פסחים (כב) דאוכל גיד הנשה של בהמה טמאה מאן דמחייב משום הך דטמאה סבר יש בגידין בנותן טעם ומאן דסבר שאין עובר רק משום גיד סובר אין בגידין בנותן טעם הרי דלמאן דסובר דאין בגידין בנותן טעם שוב אינו עובר על איסור בהמה טמאה וה"ה אין עובר על נבילה כמבואר