חלקו של יוסף (רמב"ם) ריא

פרכוס לזה הדין שהוי שחיטה ולהיפך אם כבר מת בגדר זה של שחיטה נקרא תו מת שחייבים עליו משום נבילה שיסוד הנבילה הוא מה שמת שלא על ידי שחיטה לגבי איסור נבילה וזהו ענין הנפל שלגבי הך דשחיטה ואיסור נבילה הוא כמת שלא הועילה לו שחיטתו שגם עד שחיטה לא היה חי כ"א חיים כאלו אבל לגבי טומאה שם צריך מיתה ממש ואף אם הוא מפרכס אינו מטמא לזה נפל אינו מטמא

ועיין שבת (דף קלו) דנפל אין במינו שחיטה משו"ה אין מועיל שחיטה לפי"ז מבואר היטב דהרי אבר זה נחתך ממפרכסת שלא היה לו היתר שחיטה ואין המפרכסת מותר רק על ידי שחיטה לכך אסור משום אבר מן החי

ולא דמי לאבר בהמה טמאה שאין בו אבר מן החי דשם הרי היא טמאה ולא שייך בה איסור של לא נשחט אבל כאן הרי היא טהורה ושייך איסור של לא נשחט ונהי דאין מועיל שחיטה משום אין במינה שחיטה אבל איסור של לא נשחט יש עליה לכך הדין הוא שחייבין עליה משום אבמה"ח

ואף דאיסור אבר מן החי הוא משום לא מת על ידי שחיטה ובמת כולה הרי יש איסור נבילה אף שמפרכס מ"מ גם אבר מן החי יש כל זמן שהוא קצת חי

והנה הרמב"ם הוסיף דחומרת מסוכנת שגדולי החכמים היו נוהגים הוא גם כן משום הך דנוטה למות ואינו אלא חומרא משום דהרי אפשר שתתרפא לפי"ז מבואר מה שפסק הרמב"ם דאם חסר לה במה לאכול טריפה אף דבעצם חיותה היא חיות גמור היא נוטה למות ומסוכנת מותרת מפני שיכולה להתרפא וזו שאין יכולה להתרפא אסורה

ובחולין (דף עה) בעי רב חסדא נולדו בדגים סימני טריפה מהו תיבעי למ"ד טריפה חיה ותיבעי למ"ד טריפה אינה חיה תיבעי למ"ד טריפה חיה בהמה הוא דנפישא חיותא אבל דגים לא נפישא חיותא לא או דלמא אפי' למ"ד טריפה אינה חיה הני מילי בהמה דיש במינה שחיטה אבל דגים דאין במינן שחיטה לא תיקו עכלה"ג ופירש"י אבל דגים דאין במינן טריפות לא הוי טריפות לגבייהו כמיתה ועיין שמ"ק שמה"ט מחק הגירסא דאין במינן שחיטה אלא אין במינן טריפות אבל לפי"ז לפי מה דקיי"ל דטריפה אינה חיה שוב טריפות דבהמה דיש במינה טריפות מטמא טומאת אוכלין ולא כתב כן הרמב"ם פ"ב מטומאת אוכלין ה"ו

לכן נלע"ד דהרמב"ם אינו מוחק כלל הגירסא הכתובה אלא מפרש פשוט דהנה זה מבואר בחולין (קכא) גבי הך דמפרכסת דיצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא בא ולכך גבי טומאת נבילות דשם הדין כי ימות אינו מטמא אבל גבי הך דטומאת אוכלין דשם הדין רק חי משום הכי הדין שמטמא טומאת אוכלין כיון דלאו חי הוא ולגבי אבר מן חי שם צריך גם כן מתה כמבואר חולין (לג) שהבאנו משום הכי מפרכסת הוי אבר מן החי והנה טריפה כיון שעתה הוא חי הדין שאף טומאת אוכלין אינו מטמא ולפי זה בדג טריפה מבעיא ליה ולמ"ד טריפה חיה הנה פשוט מה שאינו מטמא טומאת אוכלין משום שנקרא חי ולכך מבעיא ליה בדגים דזוטר חיותיה אפשר דנקרא מתה ותו מטמא טומאת אוכלין דשם חי פסק מיניה ואח"כ קא מבעיא ליה למ"ד טריפה אינה חיה והיינו דלא נקרא חי ואעפי"כ הדין שאין טריפה מטמא טומאת אוכלין ואף דהרי לפי זה היה צריך לטמא טומאת אוכלין אמנם הטעם דלא מטמא הוא משום דכיון דחזינן דמועלת שחיטה לטריפה לטהר מידי איסור נבילה וטומאת נבילה אם כן חזינן דרחמנא אחשביה לדין חי שמועיל לו שחיטה שוב דין הוא שא"א לטמא טומאת אוכלין שלפי דין התורה יש לה דין שחיטה ודין חי ואעפי"כ מבעי ליה בדגים אם יש לו דין חי שהרי מבואר בשבת (קלו) החילוק בין נפל שאין שחיטתו מטהר מידי נבילה להך דטריפה דטריפה יש במינה שחיטה אבל נפל אין במינו שחיטה אם כן דגים כיון שאין במינן שחיטה ולא שייך דין שחיטה שוב אפשר כיון דטריפה הוא בעצם לא חי לא נקרא חי ומטמא טומאת אוכלין ולכך רק בדגים יש ספק אבל בשארי בהמות ודאי דטריפה לא מטמא טומאת אוכלין וזהו שפסק הרמב"ם פ"ב מטומאת אוכלין דלא מטמא טומאת אוכלין רק אם שחט רוב שנים ומפרכסת אבל שארי טריפות לא רק בדגים יש ספק אם הוא מטמא או לא מטמא בטריפותו מדין אוכל שאינו חי וברור לענ'"ד.