חלקו של יוסף (רמב"ם) רי

פשוטה דאי אפשר שיעשה פיגול רק אם הזבח פיגול אבל אם חשב רק עליה כיון שאין בה כלל דין שיאכל לא חשב פיגול ורק אם הזבח פיגול אז נגרר הך דשליא אחר הזבח כיון שהשליא בעצם באם אכלו הוי אוכל והבן

ולענין בשר בחלב בשליא רק פטור אבל אסור נראה גם כן דשם לא כתוב בתורה בשר רק כתוב גדי ועיין חולין (קיג) ואף דכתיב להוציא שליא מ"מ רק פטור אבל אסור והבן. רמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הל' ח. י. ויא

תמצית דברי רבינו הוא שהתורה אסרה את הנבילה ואת הטריפה ואת הבשר מן החי וכולם הוא מענין אחד בשר מן החי הוא אסור משום זה שהבשר לא נשחט וזה הבשר מת מה לי מת מקצת מ"ל מת כולה הטריפה הוא אסור מפני שחיות של הטריפה אינו חיות שלם מש"ה אסור הנבילה אסור מפני שנבילה היא כולה מתה ולפי"ז נבילה יש בה כל ענין של טריפות ולפי"ז יסוד איסור אבר מן החי לישראל הוא לא כיסוד איסור של אבר מן החי לעכו"ם שאיסור אבר מן החי לישראל הוא משום הך דין של חסרון השחיטה אבל איסור אבר מן החי לעכו"ם הוא משום הך דין של חסרון המיתה בכל הבהמה

וזה לענ"ד ביאור הך דחולין (לג) מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין עכו"ם על בני מעים מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליתא אשתרי להו עכו"ם דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמי עכלה"ג והכונה פשוטה דלישראל עיקר איסור אבר מן החי הוא מפני חסרון השחיטה אם כן כאן החי נחשב לה שחיטה ושייך כל בבהמה תאכלו שוב א'"א לאסור משום אבר מן החי שזה האיסור כבר הלך לו ע"י שחיטה משא"כ בעכו"ם שם אי אפשר לומר שאיסור אבר מן החי שלו הוא משום חסרון שחיטה שהרי אף בנחירה מותר אלא איסור אבר מן החי של עכו"ם הוא משום הך דין של חסרון מיתה בכל הבהמה שדין הוא שרק מיתת כל הבהמה מתיר אבל פירש אבר ומת קודם שמתה כל הבהמה אסור אם כן שוב בני מעים כיון שפירשו קודם שמת כל הבהמה אסור

ועיין בש"ך סימן נ"ה ס"ק י"א גבי נשבר עצם במקום שאינו נטרף אם אין עור ובשר חופין את רובו הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן עיין בש"ך שם שמדרבנן אסור משום אמה"ח ולענין להושיטו לעכו"ם להסמ"ק אסור כמש"כ בסימן (ריא) עכ"ד ולכאורה פלא הוא הרי רק מדרבנן אסור אם כן עכו"ם אין מצווה על דרבנן איך יאסר להושיט לו משום לפני עור הרי הוא בעצמו אינו מצווה אמנם לענ"ד כונת הסמ"ק פשוטה דקי"ל דמיתה עושה ניפול אם כן לעכו"ם דאין שחיטה רק מיתה שוב עושה ניפול והוי אבר מן החי אלא דאילו היה הדין שלא היה איסור אבר מן החי המדולדל שנשחט מדרבנן לישראל אז היה הדין שאף לעכו"ם שרי משום מי איכא מידי אבל כיון שהתורה אסרה מדרבנן שוב לסלק את הך דמי איכא מידי סגי להסמ"ק אף איסור דרבנן ובזה נחלקו מהרש"ל וסמ"ק

וזה גם כן היסוד דאין אבר מן החי נוהג בטמאים דרק במקום שיש שחיטה רק דין הוא שצריך כל הבהמה שחיטה אם מתה מקצתה דהיינו אבר מן החי אסור אבל במקום דלא שייך כלל שחיטה שם הדין הוא דעיקר איסורו משום טומאה שבה לזה דין הוא שאין אסור משום אבר מן החי ובתוספתא דשבת פט"ז מבואר דתולש אבר מן הנפל ואכל הוא חייב משום אבר מן החי ולכאורה הדבר פלא הרי נפל האוכלו חייב משום נבילה אם כן איך יחויב משום אבר מן החי ונלע"ד דהחילוק פשוט דהנה מפרכסת אם תלש ממנו אבר חייב גם כן משום אבר מן החי אף במקום שלא היה שחיטה ואף דאז חייב עליה משום נבילה ואעפי"כ כ"ז שאינו מת הדין שאינו מטמא והגדר לענ"ד הוא כן בזה דלענין טומאה צריך כל המיתה ואם יש מקצת חיות עדיין לא הוי בה טומאה אבל לענין שחיטה צריך שיהיה לו חיים שהמיתה של שחיטה נוטלתו לכך כיון דעל ידי שחיטה אעפי"כ עדיין מפרכס אלא שהדין הוא דאף שמפרכס מכל מקום הרי הוא מותר על ידי שחיטה אם כן היתר שחיטה הוא אם הוא במצב כזה שאין חיותו חיות רק