חלקו של יוסף (רמב"ם) רז

שנעשה ודאי בר קיימא וזה מוכרח לדעת הרמב"ם

וטעם הדברים לדעת הרמב"ם הוא משום דכיון דחזינן בקרבן שהקפידה תורה שיחיה שמונה ימים חזינן דתורה לא תפסה אותו לולד קיימא עד שמונה ימים והוא איסור ודאי אלא שהדין שאין לוקין עליו שהתורה לא פסקה שהוא נפל רק אמרה שלא נקרא בן קיימא ורק נפל אין שחיטתו מתיר הלאו דנבילה אבל כאן לאו שלו פקע אלא שעדיין יש איסור של עשה וכדומה לכך אין לוקין ואסור מטעם ודאי והוא איסור אחר

לפי"ז מבואר היטב מה שאין מטהר מטומאת נבילה דטומאת נבילה לא תליא כלל בהך דאיסור נבלה ומשכחת לה שאיסור נבילה יופקע אעפי"כ טומאת נבלה ישאר בה ולזה הדין הוא דכיון דאסור בתורת ודאי מן התורה נקרא אין במינה שחיטה לענין היתר אכילה ולענין לטהר מנבילה של טומאה הדין שצריך במינה שחיטה של היתר אכילה לא של סילוק איסור נבילה וזהו שכתב הרמב"ם מקודם דאין למינה שחיטה אין מטהר מידי נבילה אח"ז כתב דכל שלא שהה לפיכך אין מטהר מנבילה והיינו דלא שהה נקרא גם כן אין במינה שחיטה והבן

ודע דאין להקשות בזה לשיטת הרמב"ם דבעל מום גם כן רק בתוך שנתו מן התורה הוא דנאכל אם כן למה פריך דנמנה לו רק משמיני הרי עתה אנו רואים שהוא בן קיימא ואילו היה בא לנו אליהו מקודם ואמר לנו שהוא בן קיימא היה ראוי באכילה אם כן שוב יהיה נקרא ראוי שהרי אילו בא אליהו היה ראוי וזה נחשב ראוי כמבואר בכמה דוכתי עיין יבמות (מא) (ולז)

ונלע"ד דהחילוק פשוט דשם באם יבא אליהו ויאמר דהאי דמעברא תפיל היא בת חליצה ובאמת חלצה אם כן הא נעשה כמו שהוא האמת שם שפיר אמרינן אם יבוא אליהו שעתה הרי נעשה כן משא"כ כאן הרי עברו שמנה ימים ואליהו לא בא אם כן היה אסור מן הדין ואף עתה לא יהני מה שיבוא אליהו שהרי עד עתה לא יברר שהיה מותר שהרי עתה נתברר הדין בלא אליהו שהולד הוא בן קיימא אבל אעפי"כ בתוך שמנה לא נתברר ואז לא היה אסור בתורת ספק כי אם כל שחסר הבירור אסור בתורת ודאי אם כן לא מהני ביאת אליהו על איסור דעד עתה לכך לא שייך אם יבוא אליהו והדין הוא שנקרא אסור ואף ב"מ אין מונין לו שנה רק משעה זו שנעשה אצלינו בבירור בן קיימא. רמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הל' ה

השליא שיצאת עם הולד אסורה באכילה והאוכלה פטור שאינה בשר עכ"ל מבואר מדברי רבינו אלו דשליא אף שלא נקרא בשר מ"מ אסורה וצריך לומר משום שזה נקרא יוצא מן החי שצריך שחיטה וכיון שיצא עם הולד אין לה שחיטה משום הכי הדין הוא שאסור באכילה משום יוצא אלא שאין לוקין שאינו בשר והוא רק בכלל יוצא ויוצא אין בה רק איסור עשה

ולקמן ה"כ פסק רבינו דעור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש למי רגלים שהן מותרין ועיין רש"י בכורות (דף ז) דהיינו שלית החמור מבואר מכאן דמותר באכילה שלית החמור וצריך להבין מ"ש משליא דטהורה שאסורה באכילה משום יוצא וצריך לומר דשלית חמור שאני דכל השליות מתמצין מגוף הבהמה והוי יוצא מאיסור ואסור אבל כאן רק משכבת זרע הוא דנעשה השליא כמש"כ התוס' בחולין (סד) ואין נעשה רק לשנסרח הזרע וכיון דלכי נסרח עפרא בעלמא הוא לכך הדין הוא שמותר

ולכך פסק רבינו לקמן בהלכה יח דאוכל מנבילה וטריפה ומשליא שלהן אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור מפני שאלו אין ראוין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית הרי שפסק דשליא אסורה בע"כ דצריך לומר דשלית חמור שאני מכל השליות ואינו רק פירשא בעלמא ושריא

ואין להקשות לפי הך סברא בגמ' בבכורות (דף ז) דרב ששת דעור הבא כנגד פניו של חמור אסור אם כן הרי יוצא מטמא אף אם פירשא בעלמא ואף דאימת גביל לכי מסרח מכל מקום אסור הוא ואיך יתפרש הך ברייתא דתמורה (דף לא) דמפורש דהכל מודים בביצת טריפה שהיא מותרת משום דאימת גביל לכי מסרח ולכי מסרח הוי אפרא בעלמא הרי מבואר להיפך בהך