חלקו של יוסף (רמב"ם) רח

סוגיא דבכורות דעור חמור אסור אף דאימת גביל לכי מסרח

ונלע"ד דלק"מ לשיטת הרמב"ם עפימש"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות מאכלות אסורות ה"ו אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב הרי דכתב הרמב"ם דביצים איסורם רק משום יוצא מטמא ולא משום עצם איסור ואף דכתיב בת היענה לאסור ביצתה לפי שיטת הרמב"ם אינו עצם איסור רק הוא יוצא מאיסור והא דצריך בת היענה הוא רק משום דביצים חידוש הוא והוי אמינא הואיל וחידשה תורה בביצי טהורה דמותר אף שיוצא מחי גם ביצי טמאה לשתרי קמ"ל דלא ונשאר אחר הגילוי יוצא ככל יוצא מטמא ואף אי נימא דאחר הגילוי הוא איסור חדש מכל מקום הוא רק עשה ואין לוקין כמש"כ הרמב"ם כן מפורש והנה הרמב"ם פסק פ"ב ממאכלות אסורות דבשר אדם אסור בעשה אף על פי כן פסק הרמב"ם דדם אדם מותר וכן חלבו ולא הוי יוצא מאיסור כמו שביאר המגיד משנה שם דיוצא מאיסור עשה אין אסור לפי שיטת הרמב"ם אם כן אם יוצא ממש אין אסור כש"כ יוצא מטמא ולא נתהוה ממנו כש"כ הוא שאם הוא רק בעשה שאינו אסור אם כן אפרוח של ביצת טריפה כיון דעצם ביצת טריפה אין אסור רק משום יוצא מאיסור ואינו אלא בזו העשה דהטמאים שוב היוצא ממנו אין לאסור משום דיוצא מעשה אין אסור לזה אף לפי שיטת ר"ש דיוצא מטמא אסור מכל מקום כאן הוא מותר שאינו רק מעשה דהטמאים ויוצא ממנו מותר

איברא דקשה להיפך דלמה הוצרך להך דאפרוח ביצת טריפה מותר משום לכי גביל הוא מסרח ועפרא בעלמא תיפוק ליה דהוא רק יוצא מאיסור עשה ויוצא מעשה שריא רחמנא וצריך לומר דאי לאו דכי גביל מסרח לא היה נחשב כלל יוצא מאיסור אלא היה נחשב זה עצם האיסור רק נשתנה בצורה חדשה והיה אסור אף שהוא רק בעשה

ושיטת הראב"ד בדין השליא לכאורה תמוה מאד שפסק לקמן ה"כ דעור הבא כנגד פניו של חמור והיינו שלית החמור אסור באכילה כרב ששת הרי דסובר דשליא נקרא ראוי לאכילה ונקרא יוצא מטמא שאסור אעפי"כ פסק פ"ה ממאכלות אסורות הי"ג דהשוחט בהמה ויצאת מקצת השליא דאף מה שיצא מותר משום דשליא אינו אוכל דפירשא בעלמא הוא ופלא הרי הוא עצמו פסק דעור הבא כנגד פניו של חמור אסור וצ"ע

וצריך לומר דהראב"ד סובר דודאי לענין יוצא מטמא הדין הוא דכיון שהוא אוכלו מחשב לה לאוכל ונקרא יוצא מטמא ואסור כמו דחזינן גם כן בחולין (עז) דאם חישב לאכול מטמא טומאת אוכלין אבל גבי שליא שיצתה מקצתה דשם איסורו הוא רק משום דין יוצא חוץ למחיצה אם כן כיון דלאו בשר הוא רק פירשא בעלמא אין בה לאו דיוצא חוץ למחיצה דעיקר דין איסור יוצא חוץ למחיצה אנו למידים מהך דובשר בשדה טריפה לא תאכלו דבשר שיצא חוץ למחיצה אסור והך דחולין (עז) דמפורש דשליא שיצתה אסור ופירוש הראב"ד הוא משום הך דאין שליא בלא ולד אבל אם קשור הולד באמת השליא מותרת

ושיטת רש"י בדין השליא הוא כן שפירש בבכורות (ז) בהך דאמר רב הונא דעור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא א"ל ר"ח תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור מאי לאו בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו מתה ופירש"י ד"ה מאי לאו אפילו הולד והאם מתים אפי"ה העור אין מטמא אלמא אין שליא לא מן הולד ולא מן האם אלא פירשא בעלמא עכ"ל מבואר מדבריו דסובר דכל שליא הוא פירשא בעלמא ואין חילוק בין שלית חמור לשאר שליות ולא כשיטת הרמב"ם

הן אמת דלשיטת רש"י תיקשה מהך דחולין (עז) דמפורש דשליא שיצתה אסורה באכילה ופירש"י שם משום דשמא יצא ולד עמה ולא שריתא שחיטה לכך אף ביצתה רק מקצת אסורה כולה באכילה ולא שריתא שחיטה הרי דעכ"פ צריך שחיטה ולא אמרינן דהשליא הוא שפיר בעלמא ואין צריך שחיטה

וצריך לומר לשיטת רש"י דודאי לענין איסור יוצא מטמא כיון דפירשא בעלמא הוא אין לאסור לכך שליא מותרת אבל לענין איסור יוצא מחי כיון שמחובר לה וחי ממנה ודאי אסור ולזה הדין הוא דשלית טמאים כיון דאין בה שחיטה ואין בה איסור אבר מן החי דקי"ל דאבר מן החי אינו נוהג בטמאים כמפורש בחולין (דף קב) שפיר הדין