חלקו של יוסף (רמב"ם) רו

ימים אף אם ידעינן בודאי שאינו נפל א"כ איך נוכל לומר שהתורה הקפידה משום דבלא שמונה ימים הוא נפל אבל הוא הדבר שביארנו משום דבלא שמנה ימים תו לא חי שעור חיות של חיות הבריאים והתורה לא חייבה רק אם חי כפי שעור חיות של הבריאים

וזה הגדר לענ"ד גם כן בהך דשלשים יום לפדיון שפירש"י ב"ק (יב) משום דכל שלא שהה שלשים יום באדם לא ידעינן שאינו נפל ותוס' תמוהו דהרי אפילו ידעינן שכלו לו חדשיו גם כן הדין הוא שפטור קודם ל' יום לפי"ז כונת רש"י פשוט דגדר התורה הוא שיחיה כל כך ימים שאין נפל יכול לחיות ואז הדין הוא שחייב בפדיון וכ"ז שלא חי חיים כאלו פטור מפדיון

ובר"ה (דף ו) גרסינן אבעיא להו בכור מאימת מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא בר יעקב אמר משעה שנרצה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בב"מ ב"מ מי מצי אכיל ליה דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו עכלה"ג והנה הך דב"מ נאכל תוך שנתו אם הוא מה"ת נחלקו הראשונים ולפי"ז להני שיטות שאף בעל מום מן התורה אין נאכל רק תוך שנתו אם כן תיקשה טובא מאי פריך בעל מום מי מצי אכיל ליה הרי מן התורה מותר לאכול ב"מ אף תוך ז' דמה"ת אזלינן בתר רוב שהן בני קיימא שוב נחשב שנה משעה שנולד וכן הקשה באמת הטורי אבן בח"ה ז' שם ובאמת שיטת הרמב"ם דאף ב"מ תוך שנתו הוא דנאכל מן התורה כמבואר בלשונו פ"א מה' בכורות ה"ח אם כן הך ק"ל

אמנם להאמור מבואר נכון דהרמב"ם לשיטתו דסובר דאף בחולין מן התורה אסור לאכול כל זמן שלא ידענו שכלו לו חדשיו משום הכי אנו חושבים את השמונה ימים שאין ראוי עדיין לאכילה ורק מזו השעה שהוא ראוי מונין לו השנה

מיהו נראה לישב אף אי"נ דב"מ מה"ת מותר לאכול תוך ח' ימים מ"מ גבי הך דבכור בעל מום שאני דהרי יסוד הבעל מום שצריך לאכול תוך שנה הוא רק משום דאף במומו יש בו קדושה שאינו נשקל באיטליז וכדומה משום דסו"ס עיקר קדושתו הוא קדושת קרבן רק שהוא בעל מום אם כן כיון דבקרבן הקפידה תורה שנדע בבירור שהוא בן קיימא כן בבעל מום צריכים לידע בבירור שהוא בן קיימא ולא סמכינן ארוב אלא דבזה חלוק ב"מ מתם דבתם אף שאנו יודעים שכלו חדשיו לא מהני דלבד מה שהקפידה תורה על הבירור הזה שהוא בן קיימא לבד זה חידשה תורה שגם יחיה שעור חיות של בן קיימא זה אין צריך בב"מ משום דזה הוא דין רק בהרצאת קרבן ובעל מום חסר לו זה הדין של הרצאת קרבן אבל לענין שחיטה דשם נפל אין חילוק בין להרצאה בין לאכילה בתורת ב"מ שם אף בב"מ צריך בירור שודאי כלו לו חדשיו לזה הדין שלענין הך דשנה אף בב"מ אין מונין שנה משעה שנולד רק בידעינן שכלו לו חדשיו

והרמב"ם פ"ב מהלכות אבות הטומאה ה"ו כתב לפיכך ולד בהמה שלא שהה ז' ימים גמורים אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מפני שהוא כנפל עכ"ל והנה דברי הרמב"ם לכאורה מפליאים נהי דפסק דכל שלא שהה ז' ימים גבי בהמה מה"ת אסור משום ספק נפל אבל הרי אין לוקין כמש"כ מפורש כן בע"כ דלא הוי נבלה ודאית רק ספק נבילה הוא אם כן למה פסק כאן דאין שחיטתו מטהר מידי נבילה הרי גוף דאסור הוא אסור רק מטעם ספק אם כן רק ספק נבילה הוא והוי לן למימר שספק אם טהרו שחיטתו מידי נבילה או לא טהרו מידי נבילה

ונלע"ד ביאור דברי הרמב"ם משום דסובר דהך דאסור כל שלא שהה ח' ימים בבהמה זה האיסור לאו משום ספק הוא רק הספק שמא הוא נפל עושה אותו לבדו איסור דאי לא"ה עדיין לא היה אסור רק מדרבנן דהרי שיטת הרמב"ם הוא דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא אם כן עדיין היה הדין נותן שאין אסור רק מדרבנן וכאן מפורש שאסור מן התורה שהרי אין מטהר מידי נבילה בע"כ דלאו איסור דרבנן הוא להרמב"ם אלא איסור תורה ובתורת ודאי הוא אלא שאין לוקין וכן מוכרח לענ"ד דלאו בתורת ספק הוא להרמב"ם מהך דר"ה (ו) דאף ב"מ אין מונין לו שנה רק מבן ח' ותיקשה הרי רק ספק הוא ושמא באמת כלו לו חדשיו וראוי לאכילה אם כן מטעם ספק הוי לן להחמיר ולומר שמא ראוי לחיות והוא בן קיימא וכמו שנתברר באמת אח"כ ממה שהוא חי שהוא בן קיימא והוי לן למימר שמונין לו משעה שנולד משום ספק בע"כ דזה הספק שמא אינו בן קיימא אוסר מן התורה מטעם ודאי ושוב נקרא שלא היה נראה עדיין להיות נשחט מטעם ודאי שוב אין מונין לו שנה רק משעה