חלקו של יוסף (רמב"ם) רה

משום דכיון שהוא בריה חייבין משום אבמה"ח חייבין משום נבילה אבל במיתתה כיון שאין שייך בריה לענין אבר מן החי שוב לא שייך בריה לענין טומאה דנבילה כיון שאינו כברייתו אמנם לענין הך דגידין ועצמות מהני הך דנבילת כזית דהרי עיקר ענין כזית שצריך בטומאה הוא משום הך דכתחילת ברייתו כמש"ב פ"ב ממאכלות אסורות ה"ז ה"ח ע"פ הספרי אם כן כמו דתחילת ברייתו הוא גידין ועצמות כן לענין טומאה מצטרף גידין ועצמות אמנם כ"ז הוא רק אם יש כזית אבל אם אין כזית הדין הוא דלא מהני מה שהוא כתחילת ברייתו דאכילה לא נקרא ובריה לא הוי שהרי אין זה כתחילת ברייתו וכיון שאינו כתחילת ברייתו אינו נקרא אוכל כזית אבל אם הוא רק כזית שאכילה נקרא רק שיש בו עצמות ולא אכל בשר אבל אכל נבילה נקרא משום הכי הדין הוא שאם אכל כזית והוא שלם שנקרא נבילה משום כברייתו חייב עלה משום הלאו דנבילה ולפי"ז הגידין ועצמות אם הוא בבריה שלימה נקרא גם כן נבילה אבל אם אינו בבריה שלימה לא נקרא נבילה והבן

ולפי"ז נחלקו ראב"ש ורבי אם הך דין של מה שמועיל לאבמה"ח מועיל גם כן לענין הך דנבילה או לא ולפי"ז סובר הרמב"ם דב' מחלוקת הם בין ראב"ש ורבי הא' אם הך דמועיל לענין אבמה"ח מועיל גם לענין הך דנבילה הב' הוא אם הך דבחייה לאברים עומדת או לא

ולפי"ז הרמב"ם פסק דבהמה אם אוכל שלימה חייב משום נבילה כיון דיש גם משום אבמה"ח מוכרח דפסק דבהמה בחייה לאברים עומדת ויש אבמה"ח באכלה כולה ולרבי אף בכזית של גידין ועצמות של בריה שלימה וחיה אין חייבים משום הך דנבילה דהרי אמר ראב"ש על אבר ממנה חייבים על כולה לא כש"כ בע"כ דמיירי שהאבר יש בו כזית אעפי"כ רבי סובר דאין חייבים על כולה משום דרבי סובר דצריך לנבילה בשר

ונראה דהא בהא תליא דלרבי דסובר דאף שיש חיוב אבר מן החי אעפי"כ אין מועיל לענין חיוב נבילה ה"ה דסובר שאין מועיל מה שיש כזית בשר בגידין ועצמות דלענין טומאה נחשב אכילה שהרי הוא כברייתו אבל סו"ס לענין אכילה של נבילה דשם צריך אכילה עצמות לא חשיב אכילה אבל ראבר"ש דסובר דמה שחשיב לענין אבמה"ח אכילה חשיב אכילה לענין נבילה ה"ה מה דחשיב אכילה לענין טומאת נבילה חשיב אכילה לענין איסור נבילה

ומעתה לק"מ קושית לחם משנה דפסק שאין גידין ועצמות מצטרף וכאן פסק שמצטרף לפי"ז לק"מ דכאן מיירי בבריה שלימה גם משה"ק דבגמ' מבואר דאף באבר מצטרף לק"מ דבגמ' מיירי לענין אבר מן החי והרמב"ם מיירי לענין נבילה אמנם מה שיש לבאר בשיטת הרמב"ם אם פסק בהמה בחייה לאברים עומדת שלא יסתור את פסקיו בפ"ה ממאכלות אסורות יתבאר לנו שם בס"ד. רמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הל' ד

האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה שמנה ימים בבהמה הרי זה כנפל ואין לוקין עליו ואם נודע לו שכלו לו חדשיו בבטן ואחר כך נולד שהן תשעה חדשים לבהמה גסה וחמשה לדקה הרי זה מותר ביום שנולד עכ"ל הנה מדברי רבינו משמע דעד שמונה ימים בבהמה אף לענין חולין הוא איסור תורה שכתב רק שאין לוקין עליו משמע דאיסור תורה יש בה וכבר הארכנו בס"ד בחידושי גיטין לענין סמוך מיעוטא לחזקה אבל כאן לא אכתוב רק דבר שנתחדש בה

ונלע"ד בשיטת הרמב"ם דסובר דכיון דחידוש התורה הוא בקדשים שאף אם כלו לו חדשיו אסור פחות מבן שמונה וס"ל דיסוד האיסור בקדשים הוא גם כן רק משום דכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה הרי זה נפל ופירושו הוא אף דידעינן שכלו חדשיו מכל מקום התורה רצתה שהקרבן יחיה כל כך ימים שנפל ראוי לחיות שנראה לעיני כל שהוא מבחר הצאן והשלם ורק אז הוא דירצה לקרבן אם כן נהי דחולין לא הקפידה על זה התורה שיחיה בפועל חיות של בהמה בריאה אבל על זה הרי ודאי הקפידה תורה שנדע שאינו נפל וזהו שכתבו השאילתות ועוד ראשונים דמה שתורה הצריכה שמונה ימים לקרבן הוא משום דכל שלא שהה שמונה ימים לא ידעינן שאינו נפל ואף שהתורה הרי הקפידה שיחיה שמונה