חלקו של יוסף (רמב"ם) רד

דאיסור האכילה אינו מדין נגיעה אלא דדבר שיש בו טומאה בזה הדבר יש איסור אכילה

ומעתה נציע לשון הסוגיא דחולין (קב) ונבארה לדעת הרמב"ם וז"ל הגמ' אמר רב אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיבה ביה מתיב רב עמרם אכל אבר מן החי ממ"נ אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה ואי ס"ד בעינן כזית תיפו"ל דאכל כזית כדאמר רב נחמן במשהו בשר גידין ועצמות ה"נ במשהו בשר גידין ועצמות ת"ש דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו הכא נמי במשהו בשר גידין ועצמות ת"ש נטל צפור שא"ב כזית ואכלו רבי פוטר וראבר"ש מחייב אמר ראבר"ש ק"ו על אבר ממנה חייב על כולה לא כש"כ חנקה ואכלה ד"ה בכזית ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר בהמה בחייה לאברים עומדת ומר סבר לאו לאברים עומדת דכו"ע מיהא לא בעינן כזית אמר רב נחמן במשהו בשר גידין ועצמות ומי איכא מידי דבכוליה לית כזית בשר ובחד אבר אית כזית במשהו בשר גידין ועצמות א"ר שרביא אין בקלניתא אימא סיפא חנקה ואכלה ד"ה בכזית והא קלניתא עוף טמא הוא ואמר רב טמאה בין בחייה בין במיתתה במשהו אלא כעין קלניתא עכלה"ג

ועתה נבאר פירוש הגמ' לדעת הרמב"ם והוא שהוא מפרש דרב אמר דאבר מן החי צריך כזית דאכילה כתיב וע"ז פריך מהך דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו ה"נ במשהו בשר גידין ועצמות ומפרש הרמב"ם דהך דאכל צפור טהורה בחייה בכל שהו היינו זה שהוא לוקה בכל שהו משום איסור נבילה ואף בחיים שייך איסור נבילה שהרי יסוד איסור נבילת עוף הוא כיסוד הטומאה אם כן כיון דבלע הרי בבית הבליעה הוא מת ומטמא שוב אז הדין שהוא עובר על איסור נבילה אלא דאף דבמיתתה דין הוא דלא מהני הך דהיא שלימה לחייב עליה משום נבילה בפחות מכזית כמו שכתב רש"י בעצמו דלא שייך הך סברא דבריה על נבילה שהרי אדרבה בריה הוא כברייתו והוא חי וכאן אינו כברייתו והוא מת אלא דאעפי"כ כיון שלוקה משום הך דאבר מן החי ונחשב אכילה לענין אבר מן החי דשם לא איכפת לן במה שבבית הבליעה הוא מת דסו"ס הרי הוא אכל בחיותו מגו דעצם זו האכילה חשוב אכילה לענין אבר מן החי שהרי הוא בריה נחשב גם כן אכילה לענין נבלת עוף טמא אף שהוא פחות מכזית וחייב גם משום נבילה ואף דהרי הך דאבר מן החי צריך כזית אם כן איך מהני מה שאכלה כולה בע"כ דאבר לא צריך כזית וזהו דפריך מרב על רב

וע"ז משני דמיירי במשהו בשר גידין ועצמות לכך חייב משום אבר מן החי ושוב כיון שחייב משום אבר מן החי חייב גם כן משום נבילה

וע"ז פריך עוד ת"ש נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר וראבר"ש מחייב ר"ל דמחייב משום נבילה ואמר ראבר"ש ק"ו על אבר ממנה חייב ר"ל דעל אבר חייב משום אבר מן החי אם כן חזינן דחשוב אכילה על כולה לא כש"כ חנקה ואכלה ד"ה בכזית ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר בהמה בחייה לאברים עומדת ומר סבר בהמה בחייה לאו לאברים עומדת דכו"ע מיהת לא בעינן כזית וע"ז תירץ דגם כן במשהו בשר גידין ועצמות

אמנם הרמב"ם חילק בין אבר מן החי להך דבריה שלימה חיה והוא דאבר מן החי אם אין בו כזית הדין שפטור משום אבר מן החי אבל בריה שלימה אם אכל חייב אף אם אין בה כזית משום דאבר הרי בעצם אינו בריה כלל רק מה עושה אותה בריה מה שהוא אבר זה הבריה אינו מועיל לענין אם אכל שיעבור משום אבר מן החי אבל אם הוא שלם לא גרע מכל איסור שבתורה שצריך כזית אעפי"כ הדין ששלם עוברים עליו אמנם מה שבאבר אף גידין ועצמות מצטרפין ובלא אבר אין גיד ועצם מצטרף הוא פשוט משום דעיקר מה שצריך כזית דאכילה כתיב הוא משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אם כן עיקר הטעם דבכל מקום אין עצם מצטרף משום דכתיב לא תאכל בשר אבל כאן לא כתיב לא תאכל בשר אלא לא תאכל נפש עם בשר אם כן כל מה שהוא באבר נקרא נפש ועם בשר מצטרף לענין לא תאכל ונקרא נפש עם בשר אבל כ"ז הוא במחובר לבשר אבל אינו מחובר לבשר ואינו אבר שלם שוב לא נקרא נפש עם בשר ורק כזית בשר נקרא גם כן נפש כמו בכל מקום דבשר נקרא נפש לענין מת וכדומה אבל לא עצם

ולפי"ז מבואר היטב דאם אכל צפור טהורה בחייה פסק הרמב"ם דחייבים אף בכל שהו והוא