חלקו של יוסף (רמב"ם) קצז

אבית הבליעה מבחוץ אין מטמאין בגדים אבית הבליעה הרי דבפנים יש לה טומאה אם כן מוכרח דיש לה דין נבילה בע"כ דמיירי באופן שהיא מעורה בגידים דאי אין מעורה הרי מפורש בביצה (דף ז) דאין מטמא בגדים ומוכרח דאם מעורה בגידים הוא כבשר ממש משום הכי פסק הרמב"ם דאם מעורה בגידין לוקה

אבל באמת זה אינו והרמב"ם עצמו לא גרס כגירסא זו אלא כגירסת רבינו גרשום שם מעי נבילת עוף טהור מקצתו בחוץ ומקצתו בפנים מקצתן שבפנים מטמא בגדים אבית הבליעה שבחוץ אין מטמא בגדים אבית הבליעה כמו שכתב מפורש הרמב"ם פ"ג מהלכות שאר אבות הטומאה ה"ז וצריך לבאר את שיטת הרמב"ם בגמ' דמנחות שם כי התוס' פירשו לפי שיטת ר"ג דמקצתו בפנים ומקצתו בחוץ פירוש שדרך העוף סמוך למיתה יוצא המעי לחוץ ושבפנים מטמא בגדים אע"פ שמאוסים ולכך פריך שפיר במנחות דחזינן דאי אכל מטמא בגדים אבית הבליעה ולא בטלה דעתו אצל כל אדם

אבל הרמב"ם כתב בזה"ל מעי של נבילת העוף הטהור שבלעו מקצתו בבית הבליעה ומקצתו בחוץ לתוך פיו אם יש בבית הבליעה כזית הר"ז טמא אם לאו טהור עכ"ל עיין ראב"ד שהשיג אבל קשה להבין שיטת הרמב"ם חדא למה נקט לה רק במעיותו דמה ענין בטלה דעתו אצל כל אדם לפי פירוש הרמב"ם ונלע"ד דהרמב"ם מפרש פשוט דרק במעי כן הדין דהנה יש לחקור אם דין שנבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה מאיזה טעם הוא אם משום זה שנוגע בבית הבליעה או משום שדין הוא שאוכל מטמא מדין אוכלה

ונראה דצריך ב' דברים הא' שיאכל הב' שיגע דמפורש ברמב"ם פ"ג משאה"ט ה"ה דהכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו אעפ"י שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור ועיין כסף משנה בשם הר"ש דמאכל הוא מין במינו ואינו חוצץ אבל סיב חוצץ הרי דלבד מה שצריך שיאכל כזית הדין הוא שצריך ליגע לכך בחוצץ לא הוי נגיעה ולהיפך בנגע ולא בלע גם כן מפורש דבהקאה אין מטמא שרק אכילה מטמא בה"ו שם והנה פשוט דכל אוכל נבילת עוף דינו שמטמא אם יאכל כזית בכדי אכילת פרס וצריך להבין נהי שכן הדין אבל כיון שגם נוגע צריך והרי אין נוגע וחוזר ונוגע אם כן איך מטמא בכדי אכילת פרס הרי בבית הבליעה לא היה כזית בבת אחת ושם צריך נגיעה ואין נוגע וחוזר ונוגע אמנם פשוט דכיון שיש בפיו כזית אם כן הבית הבליעה בשעה שבולע הוא נוגע בקצת מזה הכשר שהוא מחובר עם השאר שוב נקרא נוגע בכזית כמו בכל מקום בנגיעה שכן הוא

לפי"ז מבואר היטב הך דמעי לפירוש הרמב"ם דמעי בעצמו אינו אוכל ורק בשעה שהוא בולעו ואוכלו מחשיבו לאוכל ולזה אם אכל מעי מה שבולע על ידי זו הבליעה נעשה אוכל ומה שלא בלע עדיין אין לו דין אוכל לזה אם אכלו כזית בכדי אכילת פרס לא נטמא דכיון שמקצתו בחוץ אם כן זה המקצת עדיין אין לו דין לטמא בבית הבליעה דכיון דמעי לאו אוכל הוא לא מטמא בבית הבליעה ואימת יטמא רק בשעה שיבלע ואז הרי כבר בלע החצי זית הא' והוי לענין בית הבליעה נוגע וחוזר ונוגע ונוגע וחוזר ונוגע אין מטמא ולכך רק במעי כן הדין ולא בשארי בשר עוף

לפי"ז מבואר היטב הסוגיא דמנחות (ע) דהכי פריך דכיון דמקצת שבחוץ לא מטמא בע"כ דאימתי נעשה אוכל רק על ידי אכילתו אם כן גם שבפנים לא יטמא משום בטלה דעתו אצל כל אדם ע"ז משני דשא"ה דאיכא אנשי דאכלי לה וז"ב בפירוש הסוגיא לדעת הרמב"ם ואזיל קושית הראב"ד דמשנה שא"צ גם קושית כסף משנה דמאי קמ"ל דחידוש גדול הוא ועיין זבחים דף ס' לענין דצריך אכילה בכדי אכילת פרס

והנה לפי"ז עכ"פ מדברי הרב המגיד יוצא דצריך להיות טומאה במקום שיש איסור אכילה וכן להיפך ולכאורה מבואר היפך זה גבי צפרנים דעת רבינו פ"ד שאין לוקה עליהם אף שיש טומאה בצפרנים

וצריך לומר דבצפרנים כיון שבעצמן אין מטמאין רק אם הוא מחובר מטמא אם כן נהי דלענין טומאה מועיל הצירוף מכל מקום לענין איסור אין מועיל הצירוף והחילוק בין איסור לטומאה הוא משום דבאיסור הדין הוא שהוא לוקה על הבשר וכל שאינו בשר אינו לוקה כמש"כ רבינו דמה"ט אינו לוקה על חלב וביצי עוף אבל בטומאה הדין שנבילה מטמא וכל שיש עליה דין נבילה ושם מיתה שמקודם היה בה חיים נקרא נבילה לזה אלו המקומות הרכים שהיה