חלקו של יוסף (רמב"ם) קצד

הרמב"ם דהנה הסוגיא שם עמומה דמביא שם מפני מה דבש דבורים מותרים מפני שמכניסות לגופן ואין ממצות מגופן ואח"כ מביא דר' יעקב סבר דדובשא שרי' רחמנא דתניא רי"א אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל שרץ עוף טמא שרץ עוף טמא בהדיא כתיב אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים יכול אף דבש הגזין והצרעין אמרת לא מה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצרעין מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לוויי ומוציא אני דבש הגזין והצרעין שיש לו שם לווי כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצרעין טהור ומותר באכילה דלא כר"י טהור אלמא בעי מחשבה תניא נמי הכי דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה עכ"ל הגמ'. וכבר תמה הבית יוסף סימן פ"א דאיך שייך למעט דבש גזין וצרעין מפני שיש לו שם לווי אטו בקרא דבש כתיב הרי בקרא לא כתיב רק דאתה אוכל מה שעוף טמא משריץ אם כן מה לנו שיש לו שם לווי סו"ס הוא מה שעוף טמא משריץ והנה בהך דדבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין עיין בזה להרשב"ם ב"ב (דף פ) שהביא ב' פירושים להראשונים ולפירוש הא' רק אם הוא בכוורתו הוא מטמא טומאת אוכלין וצריך להבין הדין למה רק בכוורתו מטמא טומאת אוכלין

ונלע"ד דהנה ענין דבש הכוורת הוא שהדבורים מקיאים אותה לאכול בשעה שיחסר להם עשבים לפי"ז כל זמן שהוא בכוורת הוא מיוחד למאכל שהרי משאירים באמת לדבורים דבש לאכילה רק משעה שנוטלים מן הכוורת אז אין דעתו שוב לאכילה אז אם למשקה חשבו הוא משקה ואם לאוכל הוא אוכל והנה הדין הוא שדבש שהוא שם זב מכוורת הדין שמטמא משום משקה ואם חישב עליו לאוכל אז מטמא משום אוכל כמבואר ברמב"ם פ"א מטומאת אוכלין הי"ח והחילוק בין בכוורת לשלא בכוורת הוא משום זה שביארנו

והנה הרמב"ם סובר דמשום משקה אין מטמא רק השבעה משקין לא יותר ודבש גזין וצרעין שהוא טהור ומשום משקה לא מטמא לשיטת הרמב"ם הוא משום זה שאינו מז' משקין אמנם ביארנו פ"ב ה' שם דמשום אוכל מטמא אף דבר זה שאינו מז' משקין והנה בהך דמכשירין פ"ו מ"ד שם פירשו הרמב"ם והר"ש עפ"י התו"כ דלכך דבש הגזין והצרעין טהור משום דכיון דיש לו שם לווי לא נקרא דבש לפי"ז דבש הגזין והצרעין טהור מדין של משקה משום שאינו מז' משקין וכל שאינו מז' משקין טהור אבל למה טהור מדין אוכל בע"כ דצ"ל דרק אם הוא בכוורת טמא מדין אוכל ואח"כ צריך מחשבה לכך דין הוא שטהור וזהו מה דקאמר טהור אלמא בעי מחשבה לאוכל ומביא תניא נמי הכי דצריך מחשבה לדין אוכל דתניא דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין מבואר דדוקא בכוורת אבל שלא בכוורת צריך מחשבה אם כן מוכרח הוא דצריך מחשבה לאוכל לזה דבש גזין וצרעין שמשום משקה לא מטמא רק משום אוכל יכול לטמא שוב דין הוא שצריך מחשבה ואי לא"ה טהור

ולענין שם לווי נראה דהרמב"ם מפרש פשוט דהנה בפירוש המשנה במכשירין כתב דלענין דבש אין רבותא שמותר שמפורש בקרא שמותר והיינו ויטבול ביערת הדבש וכדומה רק גזין וצרעין שיש לו שם לווי הוא שאלה לפי"ז פשוט דר' יעקב סובר דאין חילוק בין מתמצה גופו או לא כל שיוצא מטמא אסור אבל יש ריבוי לזה להתיר מה שמשריץ ואין אנו יודעים מה מתיר אבל כיון שמפורש בפסוקים היתר בדבש שוב אנו יודעים שדבש מותר אנו אומרים שע"ז קאי הקרא אבל אין אנו מרבים רק יש לו שם דבש שזה מצינו בכתובים שהותר אבל שארי דברים שיש להם שם לווי שוב לא נקרא דבש ולא מצינו לו היתר זה בכתובים אין אנו יודעים שע"ז קאי קרא להתיר אבל למי שמתיר את הדבש מפני שאין מתמצה מגופו שוב אף דבש גזין וצרעין מותר

ומה שלא הביא הרמב"ם הך דדבש הגזין נלע"ד דהרמב"ם מפרש דשלש מחלוקת יש דהנה שם בגמ' מביא ברייתא אחת דמפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן מגופן ואין ממצות אותן מגופן ור' יעקב שם אמר דדובשא רחמנא שריא מאך את זה תאכלו ושם קאמר כמאן אזלא הא דתניא דדבש גזין וצרעין מותר דלא כר"י ופלא הוא אטו רק הך ברייתא הוא דלא כר' יעקב הרי גם הך ברייתא דאין ממצות מגופן הוא דלא כר"י ונלע"ד דהרמב"ם מפרש כן דהנה בגמ' מביא דתניא על הך דדבש גזין מותר ולא דתנן אף שהוא משנה במכשירין ונראה דבאמת