חלקו של יוסף (רמב"ם) קצג

איברא דאין זה מוכרח ובאמת יש לומר דכיון דגלי קרא דבת היענה לאסור את הביצה שוב הדרינן לכללא דביצת דבר טמא הרי הוא כמוה ולאו דוקא דעוף אלא אף של דגים ושרצים והך דביצת השרץ שרקמה ואכלה דלוקה משום שרץ משמע דקודם ריקום אינו לוקה הוא משום דמבואר בתמורה (לא) דעוף ביצת טריפה מותרת משום דאימת גביל לכי מסרח ולכי מסרח עפרא בעלמא הוא ולא הוי כלל יוצא מטריפה ה"נ ביצת שרץ שריקם כיון דרק לכי מסרח גביל שוב הרי עפרא בעלמא הוא ונעשה מעפר זה ריקום שוב היה מותר אבל כיון דמריקום נעשה שם שרץ שוב אף שאין לאסור משום יוצא מטמא ומשום בת היענה שיחויב מלקות מ"מ אסור משום שיש לו בעצמו שם שרץ והוא עצם שרץ

ולפי"ז יש לתמוה על הרב המגיד שבהלכה ו' הביא ראיה לדעת רבינו שאין לוקין על ביצת שרץ ממה שמבואר (דף סד) שאם רקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ הארץ משמע דקודם לא ולפימש"ב אין ראיה דברקום שם אין איסור על עצם הביצה כיון דמסרח ועפרא בעלמא הוא ולכך רק אם רקם ואכל לוקה אבל שארי ביצות אפשר שחייבים עליהם מלקות

ונראה דדבר זה אם חידוש הך דבת היענה שהביצה כמותה הוא רק בעוף או דחידוש זה הוא בכל ביצה נחלקו הראשונים שהתוס' בחולין (סד) שם ד"ה שאם ריקמה העלו דביצת השרץ דוקא ריקמה אסור ואם לא ריקמה שרי מטעם חידוש דליכא מידי דאתי מחי ושריא כמו בעוף טהור והך דבת היענה לאסור הביצה הוא רק בעופות ולא בשרצים דעוף מעוף ילפינן ולא שרץ מעוף לפי"ד תוס' אלו אף אם נחלוק על יסוד זה ונאמר שאסור משום יוצא מטמא אבל החידוש דמלקות ודאי אינו רק בעופות לא בשרצים אבל הר"ן שם חולק על תוס' וכתב דלא נהירא דמכיון דגלי לן קרא דביצת עוף טמא אסירא ממילא ידעינן דאיסור אבמה"ח הוא דשרי רחמנא לא שארי איסורים וה"ה ביצת שרץ אבל להר"ן אין הכרח לענין מלקות דאפשר שזה החידוש לענין מלקות הוא רק בעוף לא בשרץ

ובישוב דברי הרב המגיד שהביא ראיה מהך דאם ריקמה שלוקה דמשמע שאינו לוקה על הביצה והקשיתי הא אפשר לומר שלוקין ורק כאן משום דלכי מסרח גביל אין לוקה על הביצה אפשר לומר לפימש"כ הרמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הכ"א דאף בסרחה ונשתנית הבריה לוקה גבי שרץ אם כן ביצת שרץ אם היה לוקה לא היה מהני הך דלכי מסרח גביל שאף מסרח אסור אבל באמת לא יתכן זה בהרב המגיד שהוא עצמו שם כתב שבמסרח עד שאין ראוי לאוכל אדם אף בשרץ אין לוקה מיהו לפימש"ב שם שיטת הרמב"ם דלוקה בהסריח קם ראיה זו

ודע דמוכרח מגמ' תמורה (לא) דכיון דלכי גביל מסרח מותר ביצת טריפה מוכרח דאף בבריה אם הסריח נפל האיסור דהרי ביצה בריה הוא אעפי"כ הסריח מותר והיוצא ממנו לא נקרא יוצא מטמא

ומש"כ הרמב"ם דאף בהסריח בבריה לוקה לא כתב הרמב"ם זה רק גבי הך דשרץ שאף מוסרח נקרא שרץ ואיסורו משום טומאה לא בשאר איסורים כמש"ב שם והבן ולענין אין בריה שא"ב עצם אין מתקיים י"ב חודש פירשו ראשונים משום שסרח כעפרא. רמב"ם פ"ג ממאכלות אסורות הל' ג

דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים עכ"ל עיין לחם משנה שדקדק על הרמב"ם שכתב דדבש מותר מפני שאינו מתמצה מגופו היינו שאף דבש הצרעה מה"ט מותר וכתב שמקיא רק בכורת אם כן משמע דאף דבש הצרעים בכורת הוא ובבכורות (דף ז) מוכח להיפך דשם קאמר דדבש הצרעין והגזין טהור ומביא שם תניא נמי הכי דבש בכורת מטמא טומאת אוכלין ופירש"י שם מדקתני בכורת משמע דדבש צרעים שאינו בכורת מותר ולדברי הרמב"ם אף דבש הצרעים הוא בכורת כן יש לדקדק על הרמב"ם. שלא הביא רק הך דדבש הצרעים ולא הביא הך דדבש הגזין טהור ומותר

והנלע"ד ונקדים לפרש הגמ' דבכורות (ז) לפי"ד