חלקו של יוסף (רמב"ם) קפח

אבל אם פירש השרץ אף ע"פ שחזר לתוך הכלי או לתוך הבאר אסור פירש לדפני החבית וחזר ונפל לתוך המים או השכר מותר וכן אם פירש לדופני הבור או המערה וחזר למים מותר עכ"ל

יש לדקדק דבה' ט"ז שם כתב רבינו דנמצא על הגרעינה בפנים הוא דיש ספק אבל אם יצא על שפת אוכל ודאי אסור וכן מפורש בירושלמי פ"ח דתרומות ונראה דהחילוק פשוט דגבי הך דשרץ המים הרי בים ובנחל זה השרץ אסור הרי דנקרא שם שרץ אף במים רק התורה התירה בכלים אם כן מ"ל שפירש לדופן כלי ושם שרץ הרי אף עתה הוא שרץ והתורה התירה וכיון דהיינו רביתיה שרי ורק אם פירש לגמרי דלאו היינו רביתיה הוא דאסור אבל במאכל שם ההיתר הוא משום דלא נקרא שרץ אם כן פירש לשפת אוכל ודאי הוא שרץ ואסור אף דהיינו דרך רביתיה והבן

איברא דזהו שצריך ביאור בדברי רבינו דהוא בהט"ז פירש דפירש מתה גם כן הוי איבעיא אם הוא מותר וצריך להבין בפירשה מתה הרי בשום אי אפשר שיתחדש על זה שם שרץ השורץ על הארץ ומאי מספק"ל שיהיה אסור

ונראה דצריך לומר לפי שיטת הרמב"ם דב' דינים יש הא' אם שרץ על הארץ אז נעשה שרץ הארץ ואם לא שרץ על הארץ לכאורה היה נראה לאוסרו מהך דרומש על הארץ דשם אף אם לא שרץ על הארץ אסור דכל שנתהוה בארץ אסור אבל כיון שהוא באוכל התירה תורה משום על הארץ להוציא זיזין שבעדשים אבל כ"ז הוא באם הוא בעדשים אבל פירש אפשר אף דשורץ על הארץ אין כאן אבל עדיין יש האיסור דרומש ורק מה שבתוך המאכל הוא שנותן היתר וכל שאינו בתוך המאכל פקע ההיתר ונשאר הרומש וכמש"ב בהי"ג דדין הרומש הוא אף בלא שרץ. רמבם פ"ב ממאכלות אסורות הל' כא

זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית כשאכל כזית מבריה גדולה או שצירף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שיאכל כזית אבל האוכל בריה. טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה ואפי' היתה פחותה מן החרדל בין שאכלה מתה או חיה ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה הואיל ואכלה כולה לוקה עכ"ל עיין מגיד משנה וז"ל הוא בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראויה לאדם אבל אם סרחה כל כך כבר ביאר רבינו פי"ד שמי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הר"ז פטור וכן הוא דהלכה כר"ש דאמר נבילה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה עכ"ל ולענ"ד לא זכיתי להבין דאם ראוי לאוכל אדם מה זה שעירבב רבינו עם הך דהואיל ואכלה כולה לוקה הכי הוי ליה למימר דדין הוא שכל שראויה לגר אוכל הוא

אמנם לענ"ד ביאור דברי רבינו הוא כן דהנה במעילה (דף ט"ז) אמר שם דפתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה גבי שרצים לומר לך דכטומאתו כך איסור אכילתו מה טומאתו בכעדשה אף אכילתו בכעדשה והנה בנדה (דף נו) מבואר דבשרץ שנשרף ושלדו קיים או יבש ושלדו קיים הדין הוא שמטמא ילפינן לה מהך דבהם דבכולה הדין הוא שמטמא אף שרוף ויבש וביאור הדברים הוא דשם שרץ הוא כולל על ב' ענינים הא' הוא על כולו שיש לו תואר שרץ הב' הוא על מקצתו שיש בו כעין הך דתחילת ברייתו בשר כעדשה ולכך מקצתו אין לו שם שרץ רק אם אין יבש שהוא כתחילת ברייתו וכולו מטמא אף אם יבש משום תואר שרץ לפי"ז מבואר פשוט דכיון שמטמא משום שרץ כן יש בו איסור שרץ שהרי טומאה גורם איסור ונקרא שרץ וכמו דבשמונה שרצים אם אכל יבש הדין הוא שלוקה כן בכל השרצים דאין נפק"מ רק בשעור אכילה לא בהך דמהות אכילה וכשם דבח' שרצים אסור כן כאן אסור

ולזה אם היא בריה שלימה אף בנסרח לוקה דנסרח אין נותן טעם ולא גרע מהך דיבש ונשרף שאף הוא אין נותן טעם ואסור אבל אם לא הוי בריה אז דין הוא שאינו לוקה בנסרח שאין לו לא תואר שרץ ולא מהות שרץ

איברא דעדיין קשה איך כתב רבינו דלוקה עלה הרי רבינו עצמו כתב פ"ב מאבות הטומאה דשרץ שיבש אינו מטמא רק מדרבנן ואף שכתב שרק קרוב הוא שמדברי חכמים הוא אבל ספק הרי מיהו הוי ואיך