חלקו של יוסף (רמב"ם) קפה

ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן הן הנקראין רומש על הארץ והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואע"פ שאין פרין ורבין אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה. הי"ד אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות אם פירשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל מי שאכל מהן כזית לוקה שנאמר לכל השרץ השורץ על הארץ לאסור אלו שפירשו לארץ אבל אם לא פירשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכה עכ"ל עיין לחם משנה שהקשה על מינין הנבראין בפירות לכאורה יש לתמוה כיון דשרץ הארץ אינו אלא מה שפרה ורבה מזכר ונקבה לא היה לן לרבות האי מהשורץ דהרי הוו כאלו הנראין בגוף הנבלות דהוו הרומש עכ"ל עוד הקשה הלחם משנה דהרי קרא דכתיב בפרשת שמיני כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם כו' ובפ' א"ט (סז) מרבינן מהולך על גחון נחש ומכל הולך על ארבע מרבינן שלשול ועקרב וחפושית ומלכל השרץ מרבה תולעת הפירות שפירשו וכיון דכל הני בחד קרא הם מ"ש דכל אינך כייל רבינו להו לעיל בלאו דכל השרץ השורץ והך דתולעת הפירות קאמר דהוי לאו באנפי נפשיה דהיינו לכל השרץ השורץ

ונלע"ד בעזה"י ולבאר בזה כל דברי רבינו צריך להעתיק גם הך דהלכה כ"ג ולבאר גם שם דברי רבינו וכן הך דהלכה י"ז ולבאר גם שם דברי רבינו וז"ל בהלכה כ"ג הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים ואכלה לוקה שלש מלקיות ואם היתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות לוקה עליה ארבע מלקיות ואם היתה מן המינין שפרין ורבין לוקה חמש ואם היתה מכלל עוף טמא יתר על היותה משרץ העוף לוקה עליה שש מלקיות משום עוף טמא ומשום שרץ העוף ומשום שרץ הארץ ומשום שרץ המים ומשום רומש על הארץ ומשום תולעת הפירות בין שאכלה כולה בין שאכל ממנה כזית לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדולה במים לוקה חמש מלקיות ועיין ראב"ד שהשיג ועיין מגיד משנה שכתב שהרמב"ן בספר המצות הקשה בזה קושיות חזקות ועיין לחם משנה שהקשה וז"ל ע"כ צ"ל שהיא אינה פרה ורבה אלא שהוא מן המינין שפרה ורבה שאם היא גם כן פרה ורבה למה ילקה על לאו דרומש על הארץ הא לאו ההוא אלא באינו פרה ורבה אלא כדכתיבנא עכ"ל וכמה דוחק הוא זה שהיא עצמה אינה פרה ורבה רק הוא ממין שפרה ורבה גם קשה כיון שהוא ממין זה שפרה ורבה אטו בשביל זה שזה לא הוליד עדיין יתן דינים חדשים כל זה הוא מן התימא סוף דבר דברי הרמב"ם תמוהים

ובהלכה י"ז כתב תולעת הנמצא במעי הדגים ובמוח שבראש הבהמה והנמצאת בבשר אסורה אבל דג מליח שהתליע הרי התולעת שבו מותרת שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ שמותר לאכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן והראב"ד השיג ז"ל שבוש הוא זה שאף בשר מליח תולעתו מותרת אבל מה שאמרו מורנא דבשרא אסירא דכוורי שרין תולעים שהיו בו מחיים קאמר ודכוורי שרי דחיי דגים כמיתתן דמי עכ"ל ועיין מ"מ

והנלע"ד בביאור יסודי ההלכה לשיטת הרמב"ם ונקדים לבאר הך דהי"ג והי"ד ונדקדק א' בהלכה י"ג גבי מינין שנבראו באשפה ובגופי הנבילות כגון רמה ותולעת שם כתב הרמב"ם דנקרא רומש על הארץ ואוכל מהן כזית לוקה משום שרץ לא משום נבילה אף בלא פירש הרי דאף בלא פירש גם כן לא נקרא בשר נבילה אלא נקרא שרץ הרומש על' הארץ ואילו גבי הך דמינין הנבראים בפירות ובמאכלות שם כתב הרמב"ם רק אם פירשו ויצאו לארץ הוא דלוקה משום שרץ השורץ על הארץ אבל אם לא פירשו נחשב כגוף המאכל ומותר ומ"ש מנמצא בבשר נבילה נחשב שרץ ולא גוף של נבילה בע"כ דאנו רואים משיטת הרמב"ם גדר חדש דרק אם הוא מאכל שמותר לאכול ויש לו דין של היתר אכילה להמאכל אז הדין הוא שאלו התולעים שנבראין ממנו נחשב גוף מאכל ואין מקבל שום שרץ עד זו השעה שישרוץ על הארץ דאז השריצה הוא גורם שיאסר אבל אם עצם המאכל אסור משום נבילה אז דין הוא שאין התולעים היוצאים ממנו מותרים משום שהרי היא נבילה ואז הם אסורים גם משום שרץ ואף שקשה להבין סברא זו נלע"ד דצריכים לומר כן דיסוד הך דאם השריץ מין טהור כ"ז שלא היה על האדמה טהור הוא משום הכלל דכל היוצא מן הטהור הוא טהור ולזה כ"ז שלא השריץ אז אין לאסור רק