חלקו של יוסף (רמב"ם) קפד

שאסרה תורה את האכילה הכונה הוא רק בכזית שהרי הרמב"ם כלל כאן בהלכה י"א דכל השעורין הלכה למשה הוא אם כן שעור אכילה בכזית גם זה הוא רק משום הלכה למשה הוא לא משום דפחות אינו אכילה

והנה היכא דיש איסור לאו בלשון אכילה אז היה השעור הלכה למשה אבל גבי שרצים שם לא נאמר הלאו בלשון אכילה רק כתיב לשון אכילה בשלילה בין החיה אשר לא תאכל הך אשר לא תאכל ודאי פירושו הוא שלא תאכל כלל ולפי"ז לא ידעינן איך איסורו אמנם מדכתיב בין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם כו' בכל אשר תרמוש האדמה לטמא אם כן אנו רואים דהלאו של שלא תשקצו הוא משום שהטומאה גורם שיקוץ וכיון שכן כאן דהטומאה הוא כעדשה השיקוץ הוא כעדשה וזהו שכתבו היש מפרשים דרגמ"ה דאם היה כתוב לא בלשון לא תשקצו אלא בלשון לא תאכל אז היה שעורין הלכה למשה והיה הדין שאין אכילה פחותה מכזית אבל הרי לא כתיב כלל לשון זה רק זה כתיב לא תשקצו משום טומאה אם כן כשם שהטומאה כעדשה כך האיסור והשיקוץ כעדשה אבל שארי לאוין כבהמה ואבר ממנה שם הלאו כתיב לא יאכל אם כן מה לנו שטומאה יש אף באבר אבל הלא האיסור כתיב לא תאכל ונצטוו מפורש שאין זה אסור רק בכזית

לפי"ז מבואר דלק"מ קושית המנ"ח דיהיה לוקה אף בנפסד מאכילת אדם לפי"ז זה אינו דודאי אכילה הוא המשקץ דפתח הכתוב באכילה רק אף פחות מזית גם כן משקץ כיון דטומאה יש פחות מזית ואכילה נקרא ודין שעורין לא נאמר בה כיון שבלאו אין מפורש אכילה אבל אין ראוי לאדם שם אין החסרון משום שעורין רק פשוט משום דאין זה אכילה כלל אם כן מה יועיל מה שמטמא אבל הרי השיקוץ הוא רק באכילה והוא לא אכל ולא עבר על בל תשקצו והבן

ודע דלשיטת הרמב"ן שהבאתי בה"ג גבי הך דבשר אדם דדם הוא כבשר הא דבשר שרץ ודמו מצטרפין דשניהם הם בשר והך דבר שהבאנו הוא מפרש פירוש אחר. רמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הל יב

האוכל כזית משרץ המים לוקה מה"ת שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ המים ושרץ העוף איזהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר שהן חיות כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן עכ"ל מלשון רבינו לכאורה משמע דאם אינו בצורת דגים לא נקרא דג אלא שרץ ולפי"ז אף סימני טהרה דדגים לא מהני להו שהרי רק לדג מהני צורת דג וכמש"כ דכל שאינו צורת דג הוא לא דג טהור ובע"כ דיש לו סנפיר וקשקשת דאי לא"ה בלא זה הוא דג טמא אבל פלא הרי אמרו בע"ז דחמרא דימא דין הוא שמותר אף שהוא בצורת חמור עיין ע"ז (לט) משום דיש לו סימני טהרה אם כן הרי מוכרח דאף שהוא בצורת חיה כל שיש לו סימני טהרה מותר

וצריך לומר לרבינו דודאי דג טהור אין לו צורה כלל ועיקר צורתו הוא מה שיש לו סנפיר וקשקשת לפי"ז אף אם הוא צורת חמור כיון דיש לו סנפיר וקשקשת נקרא דג אלא דאם אין לו סנפיר וקשקשת אז הסימן דסנפיר וקשקשת שיעשה אותו לדג הרי אין לו וגם אינו צורת דג שהרי הוא מחיות טמאות שישנן על היבשה משום זה אינו דג ואסור משום שרץ המים. רמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הל יג. ויד

אלו המינין שנבראין באשפות ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר