חלקו של יוסף (רמב"ם) קפג

לזה צריך כזית ככל איסורי אכילה והבן

לפי"ז מבואר מה דקאמר בכריתות (ד) דפריך למה לי כל חלב ודם שדם מצטרף לבשר גבי שרצים הרי ידעינן זה מוזה לכם הטמא ומשני סד"א ה"מ לטומאה אבל לאכילה לא אשמעינן היקשא לאכילה והיינו דלטומאה הרי הדין הוא דכעדשה אם כן טומאה הוא דין אחר וכאן כתיב כל אשר תרמוש לטמא אם כן לאיסור רק בבשר יש דין של כעדשה ולא בדם אם כן הוי אמינא דלדם תו ליכא כלל איסור כיון דזה מוכרח שאין האיסור שוה לזה כתיב כל חלב וכל דם שיש איסור על דם ואיסורו הוא כזית ככל שארי שרצים משום הכי דין הוא שרק בכזית לוקה והבן

ומבואר לפ"ז דהרמב"ם הביא החילוק דמכולו למקצתו דמכולו פירושו שמחובר וזה הוא שהביא הן בה' מאכלות אסורות והן בה' אה"ט. עוד לה' ט. י. וי"א

עיין במנחת חינוך מצוה קסב שעמד בקושיא דכיון. : דבשרצים כטומאתן כן איסורן אם כן כיון דטומאת שרצים הוא אף דהשרץ נפסד ממאכל אדם עד שיהיה נפסד מאכילת כלב הוא הדין כלענין טומאה כן לענין אכילה אף שנפסד ממאכל אדם הוי לן למימר שלוקה על אכילה שהרי כטומאתו כן איסור אכילתו

ונלע"ד דהנה במעילה (יז) שם קאמר א"ל כי אקשינהו רחמנא לבל תשקצו אבל לשעורין לא ופירש רגמ"ה בזה"ל ואית דמפרשי אמר ליה כי מקיש רחמנא לבל תשקצו הכי קאמר ליה אין הכי נמי דמקשינן בהמה לשרץ לשויי הפלגה בין מובדלת לשאינה מובדלת ולא למיפלג שעורייהו אלא להכי אקשינהו דליהוי בהו הפלגה לבל תשקצו דבמובדלת יש בה משום לא תאכל נבילה אבל בשאינה מובדלת לא כתיב בה לא תאכל אלא לא תשקצו עכ"ל ונלע"ד פירוש הך אית דמפרשי דודאי אף הם אינם חולקים דודאי צריך אכילה דהרי מפורש לעיל (טז) פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה מה טומאה בכעדשה אף אכילה , בכעדשה הרי מפורש דאכילה בעינן אלא דדין האכילה הוא כעדשה

ונלע"ד הרמב"ם כאן בהי"א כתב כל השעורין ומחלוקתן הלכה למשה מסיני עכ"ל לפי"ז מבואר דודאי אף שעור כעדשה שחייבים גבי שרץ הוא מגדר הלכה למשה אמנם לענ"ד אינו דודאי זה למדנו רק מהך דפתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה ושעור כעדשה בשרץ הלכה למשה הוא רק לענין הך דטומאה הוא הלכה ואיסור ששוה לטומאה זה ילפינן מהך דפתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה וממילא נכלל זה בכלל השעורין של הלכה למשה דהיסוד שמטמא כעדשה ילפינן מהלכה

ובספר טורי אבן לחגיגה (יא) הוכיח דהרמב"ם סובר דהך דכעדשה משרץ הוא מטמא לאו הלכה למשה הוא רק מדרשה דקראי ילפינן שהרי שם הקשו תוס' על הך דדרשינן מהם בהם שמהם שהוא כמו בהם אז הוא מטמא והיינו כעדשה שכן חומט מתחילת ברייתו כעדשה והקשו הרי זה דרשינן בנדה (נה) לענין זה שדין ששרץ מטמא בבעינו אף אם נשרף ואף אם יבש משום דכתיב מהם בהם ודרשינן מהם בלח בהם ביבש ותירצו דהך דכעדשה מטמא ממהם בהם אסמכתא ועיקרו משום שעורין והדרשה דמהם בהם אתי ליבש שמטמא אבל הרמב"ם פ"ב מאה"ט כתב דשרץ שיבש אינו מטמא אלא מדברי סופרים ומדבריהם אם כן עיקר זו הדרשה דמהם בהם לענין הך דכעדשה מן השרץ מטמא ואינו בכלל שעורין אבל לפי"מ שהוכחנו דכעדשה משרץ מטמא הוא בכלל שעורין לדעת הרמב"ם תיקשה הרי ילפינן מהם בהם אמנם לענ"ד פשוט דודאי ילפינן מהם בהם דין זה שצריך להיות כתחילת ברייתו אבל מנין ידוע לנו שמשערין בחומט אפשר שמשערין בשארי דברים מן השרצים ע"ז בא הלכה למשה שמשערין כעדשה ומהם בהם הוא משום הך דחומט ומיושב משה"ק הטו"א על הרמב"ם הא מפורש בירושלמי פ"א דחגיגה דכעדשה בשרץ הוא הלכה למשה מסיני ואיך כתב הרמב"ם דדרשה דמהם בהם לא קאי על יבש ושוב מוכרח דקאי על הך דכעדשה ואינו הלכה לפי"ז לק"מ דשניהם אמת הדרשה דמהם קאי על הך דמשערין כברייתו וההלכה הוא שמשערין בחומט

לפי"ז מבואר דעיקר מה דהיכא דכתיב לא יאכל אין אכילה פחותה מכזית אינו משום דלא נקרא אכילה רק משום דכך היתה ההלכה דכל מקום