חלקו של יוסף (רמב"ם) קפב

שמות מצטרף אבל במקצתו אין מטמא אלא דם ובשרו דכמחוברין וחידוש הוא בשרץ דיש נוגע וחוזר ונוגע וכן פירש הר"ש פ"ג דאהלות לפי"ז יש ג' דינים בשרץ הא' דמצטרפין שרץ ושרץ למגע וא"ב משום נוגע וחוזר ונוגע הב' דדמו מטמא כבשרו הג' דדם שרץ ובשר מצטרפין משום דמגוף אחד הוא ואם נגע במקצת כנגע בכולו

ולולי מיסתפינא הוי אמינא לפירוש זה דודאי אף בנוגע בב' חצאי עדשה דשרץ לא מטמא כי אם בב' החצאים מונחים זה אצל זה אלא דאף שמונחים יחד זה אצל זה מ"מ גבי שרץ לא הוי חיבור כמש"כ מפורש הר"ש פ"ג דאהלות לפירוש זה והטעם נלע"ד דכיון דיסוד הך דשרץ שעור טומאתו כעדשה הוא משום הך דחגיגה (יא) דמהם בהם ששעורו כתחילת ברייתו אם כן צריך להיות גם החבור לענין זה שיגע בכעדשה חבור טבעי משו"ה לא מהני מה שמונחים זה אצל זה אבל כיון שהם מחוברים נקרא שיש כעדשה אלא שהוא במציאות לא נגע בכעדשה כפי ברייתו דשם הוא נוגע בעדשה ממש וכאן הוא נוגע בכעדשה על ידי חבור לזה מהני מה שנוגע בב' החצאי כעדשה בבת אחת שנקרא שנגע כפי שעור עדשה בטבע וגם היה שעור שלם שיטמא שהרי היו מחוברים אבל אם אינו מחובר כאן הוא בזה כבכל התורה שאין דין נוגע וחוזר ונוגע ולפי"ז הך דצריך בבת אחת הוא רק לענין שיהיה נוגע בטבעי בכעדשה והבן. השיטה הג'

נלע"ד לפרש לפי שיטת הרמב"ם והוא דהוא מפרש הא דאמר רב חנין בו פירושו הוא דרק אם הדם מחובר לשרץ אז הוא דמצטרף לבשר משום דאז נחשב גוש אחד והוא כברייתו שהרי עיקר השעור של שרץ כעדשה הוא רק משום שוב הך דתחילת ברייתו כן כמבואר בחגיגה (יא) מהך דמהם בהם אם כן כיון דתחילת ברייתו הוא עם דם הדין הוא שמצטרף בעודו מחובר אבל אם אינו מחובר אז אינו מצטרף משום דבשר הוא אוכל והדם הוא משקה ואינו מצטרף והא דהטמאים דשרץ ודם מצטרפין הוא רק מהך סברא דמהם בהם ומיירי בכולו ר"ל שנגע בכולו בעוד הבשר עם הדם והא דטהור במקצתו שנגע בשעה שהם מקצת מקצת או אף שנגע בבשר זה השרץ והדם גופו כיון שנגע במקצתו שוב אי אפשר שיעשה גוש אחד על ידי מה שהוא מניח הדם אצל הבשר כיון דסו"ס הדם מופרד בטבע מהבשר וזהו אוכל וזה משקה א"א לצרפן ומביא ראיה דכל שבהכרח אין להם דיבוק אף שעתה הם מחוברין יחד אין מצטרפין מהך דרביעית דם שהגיס בו טהור פירוש שטבל כף בו והטעם דכיון שטבל בו כף אם כן א"א שיהיו עתה מחוברים כל הרביעית שא"א שלא ידבק קצת בכף וחסר רביעית בחבור לכך אף זה המשהו שעתה מחובר כיון שבמציאות הוא מודבק בכף לא בדם שהרי אם מפרידים הכף שוב אז יהיה הקצת דם מודבק בכף לא נחשב תו לחיבור והדין הוא שהוא טהור זה הנוגע ברביעית זה ה"נ עתה א"א לדם שיתחבר כתחילת ברייתו וטהור

ולפי"ז מבואר היטב דלענין טומאה סובר הרמב"ם דעצם הדם מטמא אף כעדשה כבשר אבל א"א להצטרף לבשר רק אם מחובר חבור טבעי לבשר וזהו שכתב הרמב"ם פ"ד מאה"ט ה"ז דרק אם מחובר לבשר מצטרף הדם לבשר וכן גבי הך דמלקות דאכילת שרצים פסק הרמב"ם דאם מחובר לבשר אז מצטרף משום זה דפתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף איסורו בכעדשה אבל אם אין מחובר לבשר אז פסק הרמב"ם דעל דם אף של שמונה שרצים אין לוקה עליה אלא בכזית אף דטומאה הוא בכעדשה נלע"ד לבאר על דרך זה דהנה כבר ביארנו בה"ח דלכך אבר מן השרץ אף שמטמא מ"מ אין לוקה עליו אלא אם הוא כעדשה לפי שיטת הרמב"ם משום דכתיב בכל אשר תרמוש האדמה לטמא אם כן אין החידוש דאזלינן בתר שעור הטומאה רק בזה אשר תרמוש אדמה והיינו עדשה אשר נקרא תרמוש האדמה שהוא תחילת ברייתו לפי"ז פשוט דגם לענין דם כיון שאין זה עצם בשר אינו נקרא אשר תרמוש האדמה ואין כאן החידוש שנלך אחרי הך דטומאה גבי אכילת דם השרצים והא דבכזית לוקה עליו הוא משום דלא גרע מהך דשארי שרצים דכיון שאין דמן חלוק מבשרן הדין הוא שלוקה על הדם בכזית