חלקו של יוסף (רמב"ם) קפ

שיהיה הדם מחובר לבשר וכן דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית ולוקה עליו לפי שאין בשרו חלוק מדמו ואע"פ שאינו מטמא וכן כל כיוצא בו משאר שרצים שאינן מטמאין הי' דם שרצים שפרש וכנסו ואכלו לוקה עליו בכזית והוא שיתרו בו משום אוכל שרץ אבל אם התרו בו משום אוכל דם פטור שאין חייבין אלא על דם בהמה חיה ועוף עכ"ל

עיין לחם משנה שהקשה וז"ל בגמרא חילקו מכולו או מקצתו ולא ידעתי למה לא ביארו רבינו או כאן או בהלכות שאר אבות הטומאות עכ"ל

והנה דברי הרמב"ם מופלאים וחתומים לבד זה מיסוד הגמרא דהנה לפי מה שביאר הרב המגיד דברי הרמב"ם הוא כן שאם הדם מחובר לבשר אז הדין הוא ששעורו בכעדשה אבל אם אינו מחובר לבשר אז אף בשמונה שרצים הדין הוא דרק בכזית לוקה וזה שכתב רבינו דדם שרצים שפירש וכנסו לוקה בכזית היינו אף בדם ח' שרצים וזה שכתב כאן בח' שרצים הרב המגיד ובפירש מהן יתבאר בסמוך ששעורו כזית ואינו מצטרף הקל עם החמור עכ"ל ופלא הרי כיון דדם שרצים מטמא ושעור דם שרץ אשר מטמא הרי הוא כבשרו אם כן כמו דבבשר שרץ דינו שבכעדשה הוא מטמא כן דמו אם כן שוב הוי לן למימר שאף מלקות יהיה על דם השרץ בכעדשה שהרי מבואר במעילה (טז) דפתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר דכשעורו לאכילה כן שעורו לטומאה גבי שרץ וכיון שכן הרי בדם גם כן כיון דשעורו בטומאה כעדשה אף גבי אכילה שעורו כעדשה ואף לפי שיטת הרמב"ם שביארנו לעיל בה"ח דרק דין המחודש דשרץ הוא המועיל לענין טומאה לא שארי דינים ג"כ לא יועיל כאן דכאן הוא דין המחודש בשרץ שדמו יטמא כעדשה שו"מ בספר מנחת חנוך מצוה קס"ב שעמד גם כן על דברי הרמב"ם ונשאר בצ"ע ובספר קרן אורה למעילה (יז) ראיתי שרצה לדון דרך חדש לדעת הרמב"ם שהוא סובר דדם שרץ שפירש לא מטמא כלל ככל דם נבילה דלא מטמא משום הכי שיעורו בכזית משום דדומה ממש לנחש שאינו מטמא ועל דמו מצווין בכזית אבל זה נסתר מדברי הרמב"ם שכתב מפורש פי"ז מאבות הטומאה ה"ז מעשה היה בככר של תרומה שנמצא עליו דם ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו שאפילו נאמר דם שרץ הוא הריני אומר דם שרץ חי הוא שהוא טהור עכ"ל הרי דדם שרץ מת אף בפירש טמא וראיתי למי שרצה לדחות ראיה זו עפימש"כ הרמב"ם פ"א מאבות הטומאה ה"ד ודם הנבילה אינו מטמא כנבילה אלא הרי הוא כמשקין טמאים שאינו מטמא לא אדם ולא כלים מן התורה עכ"ל הרי מבואר דמשקין טמאים מיהו הוי אם כן שפיר מטמא דם השרץ את התרומה מדין משקין טמאין

אמנם לענ"ד אין בדיחוי זה ממש דהרי עיקר טעם הרמב"ם שדם נבילות טמא כמו משקין טמאין הוא רק משום דבשעה שפירש מן הנבילה הרי נגע זו הדם בנבילה ונקרא שנגע משקה בנבילה וקבל טומאה ועיין פסחים (לד) שם

והנה שיטת הרמב"ם פ"א מטומאת אוכלין ה"ד דחוץ מז' משקין שהם מכשירין שארי משקין כשם שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה וביאור הדברים הוא דהתורה אמרה רק אוכל או משקה מקבל טומאה ולא שארי דברים והתורה אמרה שרק ז' משקין נקראו משקה אם כן שארי דברים לא נקראו משקה אם כן מטעם משקה אין מטמא גם אוכל אינו שהרי אינו עב ורק משריף שריף לה שוב אי אפשר לטמא משום אוכל משו"ה אינו מקבל טומאה כלל ועיין פ"י מטו"א ה"א שם ולפי"ז מיושב השגת הראב"ד שם על רבינו מהך דעיסה שנילושה במי פירות דנגע במקצתו והכשיר כולו טמא הרי דזו המשקה מצרפה ואי"נ שאינו מקבל טומאה ואין מכשיר איך מצרפה לפי זה לק"מ דודאי מי פירות עצמם כיון שאינו גוש אינו מקבל טומאה דלאו אוכל הוא אבל כשנילושה ונעשה כולה גוש אחד ודאי נעשה אוכל ודומה ממש להך דפירי דאף דמשקין לפי חד צד בגמ' פסחים (לד) אף בתוך הפרי יש אפי"ה נחשב כזית או כביצה עם המשקין ולא נאמר הרי המי פירות לא קבלה טומאה וחסר שעור כזית בע"כ דכ"ז שהוא בתוך הפרי והוא ראוי לאכילה נקרא אוכל טמא וז"ב

והנה מפורש במשנה דמכשירין פ"ו מ"ה דם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו הרי דאינו מכשיר וכל משקה שאינו מכשיר הרי אינו מקבל טומאה אם כן אי אפשר שיטמא משום הך דמשקין טמאין שאינו מקבל טומאה כלל בע"כ דטומאתו הוא משום עצם דם השרץ אם