חלקו של יוסף (רמב"ם) קעט

נפק"מ דבין כך ובין כך מטמא ולכך לא משכח"ל דעצם יצטרף לבשר ואם העצם תלוש מבשר אף ששלם אינו דומה לתחילת ברייתו אבל עצם שלם עם בשר וגידין שהוא אבר שלם אז אף בלא הך טעמא דאבר הוא מטמא גם משום מהם בהם שהוא כתחילת ברייתו [עיין בספרי חוקת דתחי' בריית גידין ועצמות

] ולפ"ז מבואר היטב דברי הרמב"ם שבאבר שיש בו כעדשה לא התנה הרמב"ם לענין אכילה שיהיה בשר כעדשה לבד הך דעצם ז"א שהרי טומאה כעדשה דין הוא שנותן דינים של איסור ומהטומאה נובע האיסור ובאבר שיש בו הך דכעדשה הרי ביארנו שאז הטומאה לבד משום אבר הוא גם משום כעדשה אם כן הרי זו הטומאה נותנת איסורים לכך לא התנה הרמב"ם שיהיה בשר כעדשה דכאן שוב הטומאה נותן איסורים ואף שאין בשר כעדשה גם כן עובר על הלאו שהרי הטומאה נותן איסורים

והנה אמרו חכמים דמת שעורו בכזית לפי שתחילת ברייתו בכזית עיין רמב"ם פ"ב מטומאת מת ה"ב (עיין ירושלמי נזיר פ"ז הל' ב' שדחה טעם זה אבל הרמב"ם נקט לה ודחה הירושלמי) לפי"ז גם נבילה שצריך כזית הוא משום תחילת ברייתו כן לפי"ז הנה אבר נבילה מטמא אף שאין בו כזית לפי"ז אבר שיש בו כזית אז הוא מטמא מב' דינים הא' משום אבר הב' משום כזית שהרי גם אם הוא תחילת ברייתו הוא כזית עם גידים ועצמות אלא שאם חסר אז אין מצטרף העצם לכזית שאז אין תחילת ברייתו כן רק אז הוא מטמא מדין כל נבילה שצריך בשר כזית ובשר גזרה תורה שאם הוא כזית נחשב כתחילת ברייתו [עיין נדה (מב)] שו"מ תוספתא מפורשת כן בטעם נבלה בכזית (שבועות פ"א

) ולפי"ז הכי פריך אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא אלא מעתה בהמה נמי ליפלוג בין מובדלת לשאינה מובדלת והוא דכיון דטומאה גורם איסור ומה שאבר הדין שאין חייבין עליו הוא רק משום שאין עליו טומאה עצמיית לפי"ז באבר שהוא כזית אז הרי יש בו עצם טומאה לא משום אבר לבד רק משום כזית גם כן כיון שכן תחילת ברייתו אם כן יהיה הדין שנצרף את העצם לבשר בשעור כזית באבר שלם כיון שאז טומאתו בכזית ובמובדלים היינו בהמה טמאה גם כן קאי הך לטמא אם כן הרי גם שם הטומאה ניתן דינים והוי לן לומר שאז חייב על שעור כזית אף בגידים ועצמות באבר שלם

וע"ז משני אמר ליה אביי כי מקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשעורין לא ר"ל כי היקש התורה בדין הבדלה שנבדיל בין בהמה טהורה לבהמה טמאה ובין עוף טמא לעוף טהור ובין שרץ טמא לטהור רק לענין הבדלה של ולא תשקצו את נפשותיכם אבל החידוש שיש כאן בכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא דברמש האדמה הטומאה גורם איסור וכפי שעור טומאתו שהוא בכעדשה כן איסורו כעדשה לענין זה לא שיער רק ברמש האדמה אבל שאר דברים לא תלי כלל האיסור בטומאה אלא שם אכילה כתיב וצריך כזית לכך דין הוא שאין עצם מצטרף דצריך שיאכל כזית בשר ולא מהני מה שמצטרף לטומאה לענין חיוב אכילה וזה ברור לענ"ד בפירוש הסוגיא לדעת הרמב"ם ונתישבו כל הדוחקים שם

ותוס' שם ד"ה וקלסיה ר' יוחנן הקשו דמה הקשה מאיברים לישני דמיירי בחייהן וכתבו שם משום דבחייהן לא מטמא ואברייתא דאברים קתני דשם הא מטמא ופלא הרי אבר מן החי גם כן מטמא בנבילה ושרץ כמפורש בחולין (קכח) אם כן עדיין קשה לישני בחייהן ונראה דכונת תוס' כאן דודאי אם בחייהן מטמא שוב אף בחייהן דין הוא שיהיה אסור באכילה כשיעור טומאה אלא כונת תוס' בחייהן היינו כן דכיון דעיקר הטעם דאבר מן החי מטמא מבואר (קכח) שם משום וכי ימות מן הבהמה דדין הוא שמקצת בהמה שמתה מטמא אם כן כמו דכל בהמה שמתה בעודה מפרכסת אינה מטמא עיין בזה חולין (קכא) כן אבר מן החי שפירש ממנה אם עוד אבר זה חי אינו מטמא אז דין הוא שאין לוקה משום טמאה רק בכזית כיון שאין בה עוד טומאה ע"ז תירצו דקתני להא ברייתא דאברין ושם מפורש שמטמא אם כן ע"כ שאין האבר חי אעפי"כ קאמר שם ר' יוחנן דצריך כזית לחיוב מלקות והבן. רמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הל' ט. וי

דם שמנה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה והוא