חלקו של יוסף (רמב"ם) קעח

דיבר הכתוב והיינו מה שיש חידוש במובדלין שהוא כעדשה ופריך אלא מעתה גבי בהמה נמי ליחלק בין מובדלין לשאין מובדלין ונאמר דאבר שמובדל יהי' חייב עליו על כ"ש ותירץ הא אקשינהו רחמנא לבל תשקצו ואין הפרש בין אכילת אברים לאכילת דבר אחר מהן והא דאר"י אין לוקין עליה אלא בכזית קאי על נבילות לא על שרצים דלוקה כעדשה ועיין לחם משנה שהקשה לפירוש הרב המגיד דמאי פריך מר"י דאברים אין להם שעור על הך דין דכטומאתו כן אכילתו הרי ר"י דקאמר כזית קאי על הך דנבילה וכאן דאמר כטומאתו כן איסורו הוא בשרצים ועיין לחם משנה שנדחק בפירוש והמשך כל הסוגיא

עוד יש לענ"ד לדקדק על הרמב"ם שכתב דאכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהיה בו כעדשה הרי חשיבות דאבר לענין טומאה זה לא מהני כלל לענין איסור וצריך דין של כעדשה ודין של כעדשה הרי הדין שאין עוד גידין ועצמות מצטרף ודין אבר הוא להיפך שרק אם יש גידין ועצמות כמבואר ברמב"ם פ"ד מה' אבות הטומאה אם כן אבר זה הוי ליה להרמב"ם לבאר דצריך שיהיה בו בשר כעדשה לענין איסור אכילה שבו משום דדין איסורו הוא משום בשר ולא משום אבר

ונלע"ד דפירוש הסוגיא לדעת הרמב"ם הוא כן אמר רב יהודא אמר רב אכילת שרצים לוקה עליהן בכזית מ"ט אכילה כתיב בהו ר"ל משום דלפי ס"ד סבר שאין האיסור נובע מהטומאה ולכך גבי שרצים אף דהטומאה בכעדשה מ"מ האכילה הוא רק בכזית ופריך מדתני ריבר"ח קמיה דר' יוחנן והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם ובבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה ר"ל משום דאיסור נובע מן הטומאה וקלסיה ר' יוחנן וע"ז משני לא קשיא כאן במיתתן כאן בחייהן ר"ל במיתתן דאז יש טומאה אם כן איסור נובע מן הטומאה וחייב אף בכעדשה אבל בחייהן אין האיסור משום טומאה שאין מטמא רק משום עצם השרץ הוא אם כן שוב דין הוא שלא מטמא עד דאיכא כזית ככל אכילת דבר איסור ופריך מיתיבי האברים אין להם שעור אפי' פחות מכזית נבילה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית אם כן הרי אף שיש טומאה מ"מ דין הוא שאין האיסור נובע מן הטומאה אלא הוא ככל איסורי תורה שצריך כזית ועל זה תירץ דאמר רבא במובדלין דיבר בכתוב ר"ל בזו הטומאה שהוא מציאות טומאה שלה ודינה הוא פחות מכזית כמו שרץ שדינו כעדשה שם הדין הוא שכטומאתו כן איסורו אבל אבר שמטמא הוא לא משום מציאות טומאה אלא דחשיבות אבר הוא דמועיל שיהיה טמא אף פחות מכזית אם כן חשיבות אבר אינו מועיל רק לענין טומאה ולא לענין איסור

ומיושב משה"ק הלחם משנה דהוי ליה לתרץ דלכך קאמר ר' יוחנן דאין לוקין על איברין אלא בכזית משום דמיירי באיברי בהמה ז"א דאם נאמר שהטומאה גורמת האיסור אם כן אף בבהמה הוי לן למימר שדין הוא שלוקה על אבר אף שאין בו כזית כיון דדין הטומאה גורם איסור

והנה כבר דקדקנו על הך דמשמע מדברי הרמב"ם דעל אבר שיש בו כעדשה דין הוא שלוקה דלכאורה הוי ליה להרמב"ם להתנות שצריך דוקא שיהיה בשר כעדשה ונלע"ד דהרמב"ם בדקדוק גדול נקט לה ומקודם נבאר דבאמת מש"כ כולם לפרש הא דאר"י לוקה בכזית על אברים שנדחקו לפרש דקאי רק על הך דכזית מן הנבלה דזה אינו אלא קאי אף על שרץ ומשום דמיירי אף בהך דשרץ חי ואבר חי מן השרץ גם כן מטמא כמבואר בחולין (קכח) אעפי"כ דין הוא שאברים אין להם שעור וכמש"כ דכל שאין טומאתן כן במציאות רק דין האבר נותן לו טומאה זה הדין אין נותן לו איסור

ומעתה נחזור לדין הרמב"ם ונלע"ד לבאר כן דהנה בחגיגה (דף י"א) מבואר לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא דתניא בהם יכול בכולן ת"ל מהם יכול במקצתן ת"ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שעורו חכמים בכעדשה שכן חומט תחילתו בכעדשה עכ"ל הגמ' לפי"ז נלע"ד דאם הוא נוגע באבר שיש בו עצם ושעורו הוא כעדשה עם העצם אז דין הוא שמב' דברים הוא מטמא הא' משום אבר הב' משום הך דמהם בהם שהוא מהם שהוא ככולו ואף דעצם אינו מצטרף לכעדשה הוא משום שעצם שאינו שלם אז אינו דומה לתחילת ברייתו דשם אינו בשבירה ואם הוא שלם עם בשר הוא אבר ובלא"ה מטמא משום אבר אם כן לא