חלקו של יוסף (רמב"ם) קעד

וממין אחר בחצי זית ולא נקרא נגע כזית אבל בהך דדם שרץ כיון שאין חלוק מבשר נקרא שנגע במין אחד בכזית או אכל מין אחד כזית ולכך מטמא וחייב מלקות

אבל מדברי הרמב"ם נלע"ד להוכיח שהוא סובר דלא כהרמב"ן שכתב פ"ו ממאכלות אסורות ה"א ודם חגבים ודגים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה עכ"ל הרי דרק דין חלב טמאה יש לדם ואין אסור רק משום יוצא מטמא ולא משום עצם בשר טמא ולפי"ז להרמב"ם הך דדם אין מצטרף עם בשר מפני שחלבו חלוק מבשרו אין מצטרף אף דם אין מצטרף הפירוש הוא שאין מצטרף לענין איסור עשה דהטמאים דזה הוא בשר שהוא בלאו וזה אינו בלאו ולפי"ד הרמב"ם הך דשקץ דדין הוא שדמו כבשרו הוא חידוש דשם אין האיסור בבשר רק במה שהוא שקץ ושקץ הוא מה שטמא ולכך כטומאתו בכעדשה כך איסורו כעדשה מדין שקץ לכך אף דם השרצים כיון שהוא נתרבה מזה לכם הטמא שוב אף לאו יש על זה הדם כבבשר מדין בל תשקצו

ולפי"ז לק"מ להרמב"ם די היה דם אדם אסור כבשרו זה אינו שהרי מבואר להרמב"ם דאין בדם רק משום יוצא ודם אדם לא שייך יוצא כיון שאף בשר אדם אינו רק בעשה ועיקר הבנת דברי הרב המגיד בדעת הרמב"ם דבאיסור עשה לא שייך יוצא נלע"ד דהסברא פשוטה דאם האיסור הוא בלאו כמו הטמאים שמונח בגוף הדבר שוב אף היוצא יש בו זוהמא ואסור אבל אם הוא רק משום עשה אם כן אין בדבר זוהמא רק התורה לא התירה זה לאדם אם כן לא שייך איסור יוצא שעל יוצא לא מצינו שלא התירה תורה לאדם זה ודין הטמאים לא שייך בה כיון שאינו בגוף הדבר

ומעתה נבוא לקושית המ"ל הנה בבשר אדם אם יש איסור אבר מן החי עיין מ"ל שהביא שהרשב"א כתב בתשובה סימן שסד דאין איסור אבר מן החי וכתב בטעמו משום דאיסור אבר מן החי הוא משום לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחוד כלומר שפירש לאחר שתצא נפשו ובשר מהלכי שתים לאחר שתצא נפשו אסור משום בשר המת בע"כ ההיתר הוא בחיותו ולית ביה משום אבר מן החי ועיין בזה בחולין (קב) דמה"ט ס"ל לרבנן דבטמאים אין איסור אבר מן החי כיון שבשרו אסור ומבואר שם דמחלוקת בישראל אבל בעכו"ם נוהג איסור אבר מן החי אף בטמאים לפי"ז בשר אדם לשיטת הרמב"ם לישראל אין בו משום אבר מן החי דכיון שאין בשר מותר אין מצווה על אבריו ולפי"ז לעכו"ם יש בו משום אבר מן החי כמו בטמאים דגבי עכו"ם אין תלוי במה שבשרו אסור או מותר

והנה בבכורות (דף י') פירש"י וז"ל ואיסורו חישובו איסור דאסר ליה רחמנא לישראל משוי ליה אוכל דכיון דאסר ליה לישראל מכלל דראוי לאכילה לעכו"ם הוא עכ"ל מבואר הסברא דאיסורו חישובו הוא דזה שאסור לישראל מיחד ליה לעכו"ם ושוב אין צריך מחשבה להאכיל לעכו"ם דזה גופא שאסור לישראל מיחדו לגוי וזהו מחשבה שלו אם כן בבשר אדם כיון דלישראל אסור משום הך דבשר אדם אסור בעשה ולעכו"ם אסור משום אבר מן החי הרי כאן האיסור לישראל א"א ליחדו לעכו"ם שאף לעכו"ם איסור שוב לא שייך איסורו חישובו משו"ה צריך מחשבה והכשר ככל דבר המותר דל"ש חישובו ובזה מיושב קושית המ"ל דבשר פורש מחי לא יצטרך מחשבה ולא הכשר משום איסורו חישובו לפי"ז לק"מ דכיון שאסור אף לעכו"ם משום חי שוב לא שייך כלל איסורו חישובו והבן

שו"מ להגאון אור שמח שכ"כ אבל כתב דמדברי הרמב"ם מוכח דאין עכו"ם אסור משום אבמ"ה בבשר אדם ואיני יודע האיך מוכח כן

עוד נלע"ד דלא שייך איסורו חישובו רק אם האיסור מונח בגוף החפץ אבל אם הוא אסור רק בעשה לא שייך איסורו חישובו שלא הוא אסור רק אין היתר לאדם

והנה הגאון אור שמח הביא דברי רשב"ש דוראן בשו"ת סימן תקיח ז"ל דאפי' לדעת האומרים שמותר אבל א"א שאיך יאכל זה אם בשחיטה לא נתנו לו סימנין והתורה אמרה וזבחת נלוך כו' ואם נאמר שאדם שנשחט לא יהי' טמא זה לא עלה ע"ד התורה כו' ואם מחיים הרי י"ב משום בשר מן החי כו' דקי"ל כרבנן (חולין קב) דכל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וקיי"ל בשר אדם מותר אם כן מצווה על אבריו והנה דבריו מצאנו להריטב"א בכתובות אך תמוה מאד דאנן הכי קאמרינן דבמקום שבשרו מותר כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר מוכח דבשר לבד מותר בטהורים דבשרן איכא היתר ע"י