חלקו של יוסף (רמב"ם) קעב

אברי בהמה טמאה וז"ל פ"ה מאיסורי מזבח ה"ו המקטיר אברי בהמה טמאה על גבי המזבח לוקה ואע"פ שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקרב הא טמאה לא תאכל ולא תקריב כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו כך לוקה על הקרבתה עכ"ל והראב"ד כתב וכי עדיפא מבעלת מום אלא שאינו עולה כן מהגמ' דזבחים פ' כל הפסולין עכ"ל ועיין כסף משנה שפירש שהשגת הראב"ד הוא דזבחים (לד) שם רצה לומר דבאברי בהמה טמאה נחלקו ר' יוחנן ור"ל אם לוקה ודחו זה מברייתא דאותה תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה ואמר אסברא לך באברי בהמה טמאה דכו"ע לא פליגי פירוש דלא לקי אם כן איך פסק הרמב"ם דלוקה והכסף משנה תירץ דהרמב"ם מפרש באברי בהמה טמאה דכו"ע לא פליגי שהוא לוקה אבל לפי"ז קשה טובא אם כן מה משני לקושיא דאותה תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה

לכן נלע"ד דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בגמ' דזבחים (לד) ונקדים שכבר נתבאר לנו כל הצורך דיסוד הרמב"ם דהיכא דיש עשה אז עונשין מן הדין הוא רק אם יסוד אזהרת עשה ויסוד איסור הלאו הוא מטעם אחד והנה במנחות (ו) רצו ללמוד דטריפה יהיה אסור לגבוה מק"ו מה ב"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסור להדיוט אינו דין שאסור לגבוה ודחה מה לב"מ שכן מומו ניכר וטריפה לא הוי מום ניכר לפי"ז טמאה מומו ניכר ויש ללמוד בק"ו והנה איסור של ב"מ לגבוה נראה משום שהוא בגדר טומאה ולהדיוט אין טומאה רק דבר טמא ולא ב"מ אבל לגבוה אף בעל מום הוא דבר טמא כמפורש במנחות (קא) דואם מן הבהמה הטמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לד' קאי על ב"מ והוא בגדר של הך דטומאה לד' ולפי"ז מבואר דהרמב"ם מפרש הסוגיא דזבחים (לד) באופן אחר והוא דהא דפריך מאותה תאכלו ולא טמאה ולאו דבא מכלל עשה עשה הכי פריך הרי אותה תאכלו הוא רק לאו הבא מכלל עשה ועפי"כ לוקין על שאין בה סימני טהרה כלל מק"ו בע"כ משום דכיון שיסוד איסור העשה והלאו הוא משום הך דחסר סימני טהרה אם כן שוב ביש עשה שוב על הלאו לוקין אם כן ה"נ גבי אברי בהמה טמאה כיון דיסוד הך דעשה והלאו של ב"מ הוא משום טומאה וכיון דיש עשה דרק טהורה ולא טמאה שוב גלי קרא שהוא בכלל עשה זו ואיסור הב"מ משום טומאה שוב הוי לן למימר דעונשין מן הדין כיון ששניהם משום טומאה ואף ב"מ לגבוה הוא טומאה שוב יליף מק"ו דיש מלקות וע"ז משני דבאברי טמאה כו"ע לא פליגי דלוקין וזהו שפסק הרמב"ם דלוקין על אברי בהמה טמאה

ואיני יודע למה עירבב המל"מ דברי הרב המגיד עם דברי הרמב"ם בשורש י"ד שכשיש כרת שם מזהירין מק"ו דשם הוא אינו כלל יסוד זה דשם היסוד משום דכרת מכריח שיש לאו דלא ענש אלא א"כ הזהיר שוב למידין לאו מק"ו וכאן הביאור הוא דמעשה אנו לומדים שיסוד הלאו הוא כיסוד העשה

עיין למ"ל שציין לדברי הרב המגיד ולחם משנה סופ"כ מה' שבת שבאיסור עשה מזהירין מן הדין ולכאורה יש לעמוד הרי בתמורה (יח) שם כתבו דקרא שם קאי דאי עבר והקריב תמורת חטאת עבר בעשה ולפי"ז למ"ל קרא הא אפשר ללמוד ק"ו מה ב"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה חמש חטאות מתות שאסור אף להדיוט כמבואר בכורות (טז) מאת זה לא תאכלו ממעלה הגרה לא כש"כ ואין לומר מה לב"מ שכן מומו ניכר טריפה יוכיח שאין מומו ניכר ואסור וגבי טריפה הרי איסור עשה יש אם כן לענין עשה בלא"ה נילף ולמה צריך קרא ונראה דהחילוק פשוט דודאי טריפה ובעל מום הרי האיסור מונח בגופם שטריפה גוף הבהמה נעשה בה שינוי זה שנטרפה וכן ב"מ בגוף הבהמה מונח הוי אמינא שאסור אבל תמורת חטאת אין מונח בגוף הבהמה לכך אין ללמוד משם ולפי"ז אף שפסולי מוקדשים נקרא טמא בלשון תורה ותמורת חטאת נקרא טמא אין איסורם שוה משום הכי צריך קרא ואף אחר קרא אין איסורם שוה דזה מונח בגוף וזה אינו בגוף הדבר ונ"מ לכמה דברים והבן. רמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הל' ב

לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית לוקה מן התורה בין שאכל מן הבשר ובין שאכל מן החלב עכ"ל גמרא מפורשת זבחים (ע) דחלב בהמה טמאה אין בה אלא משום טמא הרי דיש