חלקו של יוסף (רמב"ם) קעא

ומ"ע ואין בה אזהרה תיתי ק"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר זה שענש אינו דין שהזהיר ומשני משום אין מזהירין מן הדין והרי שם יש עשה כדקאמר פסח ומילה מ"ע אעפי"כ אין מזהירין מן הדין

והלחם משנה הקשה דלמה בהך דבשר אדם בה"ג כתב הרמב"ם שהוא בעשה דזאת החיה אשר תאכלו דרק זאת תאכלו ולא שארי חיות אם כן באינו מפריס פרסה ואינו שוסע שסע גם כן הוא בעשה זו ולמה הוצרך כאן הרמב"ם לפרש כאן עשה דוכל בהמה מפרסת פרסה

עוד כתב המ"ל דדברי רבינו פ"ה מאיסורי מזבח ה"ו במקטיר אברי בהמה טמאה אין להם שום ביאור כי אם בדברי הרב המגיד וכמש"כ כסף משנה ולפי"ז גם בזה הרמב"ם ז"ל סותר עצמו ויבאר בעזה"י להלן שאין כן ביאור דברי הרמב"ם

והנלע"ד בגדר דברי הרמב"ם דכן הוא דודאי במקום שיש עשה ואין עשה זו קשור כלל עם יסוד הלאו ולא מאיסור זה שנובע הלאו נובע העשה אז הדין שאף שיש עשה מ"מ אין מזהירין מן הדין כמו גבי צלי אש דפסחים (מא) אטו שם הלאו דאל תאכלו ממנו בשל מבושל במים הוא משום כי אם צלי אש זה אינו דהרי מבואר שם דפסח שבשלו בחמי טבריה העשה דכי אם צלי אש איכא ולאו דבשל מבושל ליכא אם כן אנו רואים מזה שאין הלאו נובע מאיסור כי אם צלי אש אם כן אי אפשר לומר דלכך יהיה עונש ואזהרה מן הדין דאל תאכלו ממנו בשל מבושל דשאר משקין כיון שיש זו העשה דכי אם צלי אש דאטו זו העשה מכרעה ללאו שבו והרי בעשה עוברים אף במקום שאין לאו לכך שפיר הקשו דאיך ניליף שאר משקים בלאו דבשל מבושל מק"ו דמה מים שאין מפיגין טעמן שאר דברים שמפיגין טעמן לא כש"כ הרי אין עונשין מן הדין וכן בהך דפסח ומילה מ"ע וענוש כרת ואין בה אזהרה לא נוכל למילף ק"ו ממותיר משום הך דאין עונשין מן הדין ולא שייך לומר שהרי יש עשה דאטו העשה היא גורם להלאו הרי אנו רואים שבמותיר אין זו העשה אעפי"כ יש לאו אם כן איך נוכל למילף ק"ו ממותיר הרי אין עונשין מן הדין וכן בהך דפסחים (כד) דשם פריך וכי מזהירין מן הדין שם אין לומר דהאיסור נובע מעשה דבאש תשרף שהרי במעשר אין כלל עשה דבאש תשרף שמעשר שנטמא פודין אותו ואין כלל זו העשה אם כן ודאי כשבאים ללמוד לאו ממעשר מכח עשה דבאש תשרף א"א שיועיל שלא נהיה דוחים שאין מזהירים מן הדין וכן בהך דמכות (יז) אף שיש עשה דואכלת לפני ד' אלהיך אי אפשר לומר דמשו"ה יהיו מזהירין מן הדין דהרי אף מעשר שלא נכנס לחומה יש עשה דואכלת לפני ד' כמש"כ זה תוס' במכות (יט) אם כן אין העשה גורם הלאו שהרי קודם שנכנס לחומה יש עשה אע"פ שאין לאו שוב על הלאו שייך אין מזהירין מן הדין וא"א ללמוד למלקות מכח זו העשה והבן

ולפי"ז מבואר היטב דברי הרמב"ם דכאן והוא דכאן כתיב עשה וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלות גרה אם כן אנו רואים שמה גורם ההיתר רק אם יש ב' הסימנים והעדר הסימנים הוא אוסר שוב הרי גילה לנו תורה שסיבת האיסור היא העדר הסימנים ואח"כ אצל הלאו נאמר את זה לא תאכלו ממעלה הגרה ומפריסי הפרסה אם כן אנו יודעים שסבת הלאו הוא מפני שחסר ב' סימנים ושוב ילפינן שבאין כלל סימן ק"ו הוא שהוא אסור ואי דאין מזהירין מן הדין הרי העשה גילה לנו שסיבת איסורו הוא שלילת הסימנים וה"ה אם חסר כל סימן ה"ה בלאו אנו צריכים לומר שהוא רק משום שלילת הסימנים והו"ה בחסר כל סימן וזה שכתב רבינו בספר המצות שמפני זו העשה הוא רק גילוי מילתא בעלמא משו"ה עונשין מן הדין שהוא רק גילוי שיסוד איסורו הוא משום חסרון סימנים ועונשין על שאין כל סימן וברור

ולפי"ז מבואר היטב דלק"מ קושית הלחם משנה דלמה- לא הביא העשה דזאת החיה כאן לפי"ז לק"מ דהרי חזינן דאין איסור עשה דזאת החיה משום איסור פרסה שאינו מפריס פרסה דז"א רק בבהמה ומה"ט באדם אין לאו דאין מעלה גרה שזה דין רק בבהמה אעפי"כ באדם יש עשה דזאת החיה אם כן אנו רואים דעשה דזאת החיה הוא לא משום העדר סימנים רק איסור אחר יש והלאו דלא תאכלו הוא משום העדר סימנים אם כן אין הלאו קשור נעשה שוב כה"ג א"א ללמוד מק"ו ואין עונשין מן הדין משו"ה הוצרך הרמב"ם לעשה דפרסה דשם בין הלאו בין העשה הוא משום העדר הסימנים

ולפי"ז יבואר לנו דברי הרמב"ם בדין מעלה.