חלקו של יוסף (רמב"ם) קע

דמש"כ לתמוה דרכיה דרכי נועם ואיך תתיר לק"מ דרק בלולב שמצוה ליקח וחיוב א"כ לא אמרה תורה שיקחו מדבר המסרט אבל מינים המותרים אטו מחויבים לאכול ורק משום זה לא אסרה אותם תורה שאינו טמא ואם הוא בחשש של סכנה הוא אסור מטעם אחר

גם מה שתירץ דהורכב אחר מתן תורה הוא פלא הרי אמרו ז"ל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ומה דכתב רחמנא סנפיר הוא משום יגדיל תורה ויאדיר ולפי"ז הרי צריך סנפיר משום שאם יהיה מין מורכב לא יהיה מותר רק עם סנפיר גם מה שתירץ דחית הים יש לו קשקשת אע"פ שאין לו סנפיר אינו עילה יפה דאם כן מה פריך לכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר ולפ"ז הרי צריך לחית הים שאין בו סנפיר שאסור לכן לענ"ד דברי מעדני יו"ט תמוהים ובודאי כיון שיש לו קשקשת י"ל סנפיר והך דד' רגליו זהו סנפיר שלו ומשום דסנפיר הוא כדי שיכול לעלות ולא יקבל הארסיים מהמים שמתחת וזה כיון שיש לו רגלים ובהם הוא מתנועע ועולה הוא מותר ושלא כמיו"ט שהוא דג טמא והפעולות היוצא היינו אלו הרפואות מותר לכל אדם לשתות ובאור לענ"ד. סליק פרק ראשון תושלב"ע. פרק שני. רמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הל' א

מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו' הרי למדת שהן בל"ת ואע"פ שיש בהן סימן אחד וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתם בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו עכ"ל עיין הרב המגיד מה שכתב שאין לתמוה על מה שאמרו שלאו מיני בהמה וחיה טמאין בא בק"ו מחזיר ושפן וארנבת ממ"ש אין מזהירין מן הדין וק"ו לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מה"ת בביאור וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבוא מק"ו עכ"ל

ועיין מ"ל שהביא שרמב"ן דחה זה הכלל בשורש ב' בספר המצות מראיה מפורשת מספרא גבי אחותו מאביו ומאמו מיהו מספרא שהביא הרב המגיד במפרסת פרסה מוכח כרבינו עוד כתב שהרמב"ם ל"ת קע"ב כתב דמה שלוקה על אכילת טמאה הוא מפני שאין זה ק"ו רק גילוי מילתא בעלמא אם כן חולק על הרב המגיד בכלל זה מדצריך לגילוי מילתא ולפ"ז פלא שכתב שרבינו כ"כ בפירוש מנין המצות ואח"כ הוכיח דרבינו אין סובר כן עוד כתב שתוס' בפסחים (דף מא) חולקים על כלל המגיד שהקשו וא"ת האיך יליף שאר משקין מק"ו הא אין מזהירין מן הדין והם עצמם כתבו דבלא קל וחמר איכא עשה דכי אם צלי אש ואפילו הכי קשיא להו משום אין מזהירין מן הדין

גם עצם דברי המגיד בכללו תמוה מכמה מקומות. א' בפסחים (כד) פריך דל"ל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ללאו הרי נוכל ללמוד ק"ו ממעשר הקל ומה מעשר קל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קדש חמור לא כש"כ וכ"ת אין מזהירין מה"ד הקישא הוא עכ"ל ושם האיסור מפורש בטמא דכתיב תשרף אם כן הק"ו רק ללאו אעפי"כ אין עונשין מן הדין ב' במכות (י"ז) שם קאמר בגמ' וכי מזהירין מן הדין הא אפי' למאן דאמר עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין ושם עשה איכא ואכלת שם לפני ד' כמפורש (י"ח) שם אעפי"כ אמר דאין מזהירין מן הדין ועיין ריטב"א שם שיש עשה שו"מ לגבורת ארי על מס' מכות שם שעמד בזה. הג' מפורש בזבחים (קו) גבי פסח ומילה ענוש כרת.