חלקו של יוסף (רמב"ם) קסז

כאן נחלקו אם רוב דמינכר בעינן ומ"ש זה מכל התורה ועיין חולין (כח) גבי שחיטה דשם קאמר גם כן דצריך רוב הנראה לעינים וגם שם צריך ביאור מ"ש מכל רוב ונראה פשוט דגבי שחיטה דשם אמרה תורה שישחוט רוב הרי שוחט זה מנין יודע שהוא רוב בעת שחיטה רק ממה שרואה אם כן כשאמרה לו תורה שישחוט את הרוב ודאי כיונה תורה שיהיה רוב הנראה שידע בעת שחיטה שהוא רוב אבל בהך דחגבים דשם אמרה תורה שיחוף את הרוב מנא לן דשם יהיה שאני מכל רוב ויהיה כשר רק ברוב נראה לעינים

ונלע"ד דהנה החינוך כתב במצוה קנח דבדיקת חגבים ועובר עליהם ואכל ולא בדק יפה ביטל עשה עכ"ל מבואר מדבריו דלא דעבר רק ספק איסור שמא הוא ממין טמא אלא ודאי איסור עבר משום דאף אם הוא ממין טהור כיון שהוא אכל בלא בדיקה עבר בעשה דמ"ע לבדוק בסימנים

לפי"ז חידשה תורה בחגבים שאין לאכול בלא בדיקה ולפי"ז יש לחקור בדיקה זו מהו אם פירוש בדיקה זו היינו אף בדיקת היריעה שהוא מודד ושוב יש לו ידיעה שהוא רוב או בדיקת הראיה דצריך לראות זה שהוא רוב וזהו פירוש הבדיקה ובזה נחלקו יוסי בן יועזר ורבנן אם בעינן רוב הנראה לעינים היינו דענין הבדיקה הוא שיהיה רוב הראיה או דסגי במדידה והיינו רוב הידיעה

והנה מבואר בחולין (סה) דאשר לא כרעים דריש ר"א בר"י אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן אז גם כן מותר ועיין ערכין (לא) דר"א דריש גם כן גבי חומה אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו ואזיל לטעמיה ולפי זה למאן דפליג על ר"א בר"י סובר דצריך שיהיה לו עכשיו סימנים ולפי"ז מבואר דזהו יסוד המחלוקת אם סגי בסימנים בבדיקת ידיעה לכך כיון שעתיד לגדל אח"כ שוב הוי בדיקת הידיעה או דצריך עוד שיהיה ידיעת הראיה ולכך כיון דפסקינן דאע"פ שאין לו עכשיו כיון שעתיד לגדל אח"כ מותר ולא צריך בדיקת ראיה לא צריך שוב הרמב"ם להביא דאף רוב שאין נראה לעינים כשר בסימנים של חגבים דפשיטא דמ"ש זה מכל התורה כולה דדין הוא שאף רוב של ידיעה גם כן רוב והבן

ועיין פמ"ג סימן פה בשם כנה"ג דאף יש לו עכשיו ועתיד להשיר אחר זמן גם כן טהור בחגבים כמו בדגים ומשום דידיעת סימנים יש ואף בנשר וגם כן מותר כיון שיש ידיעה שהיו סימנים ומאשר לו דרשינן אף כה"ג כמבואר כה"ג בדגים ובחומה והבן. רמב"ם פ"א ממאכלות אסורות הל' כד

ובדגים שני סימנין סנפיר וקשקשת וסנפיר הוא שפורח בו וקשקשת היא הדבוקה בכל גופו וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אין לו עכשיו וכשיגדיל יהיה לו או שיש לו קשקשת כשהוא בים וכשיעלה ישיר קשקשיו הרי זה מותר ומי שאין לו קשקשים החופין את כולו מותר אפילו אין בו אלא סנפיר אחת וקשקשת אחת הרי זה מותר עיין בזה להרב המגיד שכתב בשם הרמב"ן דאם הקשקשת דבוקה בו דוקא אם הוא נקלף ביד או בכלי הוא דנקרא קשקשת אבל אם אין נקלף כלל לא נקרא קשקשת ולכאורה יש לעמוד הרי מבואר דאילו נקלף אף שנקלף בכלי נקרא קשקשת ואילו בהך דקרקבן נקלף דסימני טהורה כתב רבינו בהלכה יח דאם אין הקורקבן נקלף ביד רק בסכין הוא ספק אם נקרא קורקבן נקלף או לא וכן מפורש בגמרא (דף סב) ונראה דהחילוק פשוט דבהך דקורקבן שם היה הקבלה דצריכים קורקבן נקלף אם כן יש להסתפק בהך דפירוש נקלף אם נקלף נקרא מה שנקלף ביד אבל בכלי לא נקרא קליפה רק קרע וכדומה או דאף בכלי נקרא נקלף אבל בהך דקשקשים לא היה כלל קבלה ביד חז"ל שצריכים נקלף רק היה דין התורה שצריך קשקשים ואם הוא אינו נקלף מן העור לא נקרא קשקשים אלא נקרא שמראה העור הוא בעיגולים אם כן כל שנקלף אף בכלי הרי חזינן דהוא דבר אחר ואינו עור אם כן מ"ל שנקלף בחוזק אטו דין נקלף יש כאן רק דין של הך דקשקשים יש כאן וקשקשים מקרי אף שאינו נקלף כל שאינו מן העור וזה מפורש להמעיין היטב ברמב"ן שמיני על התורה ששם דקדק שאם אינו נקלף הוא עור

ועיין נודע ביהודא מהדורא תנינא חיו"ד סימן כח שפסק דאם הקליפה הולכת על ידי לויג ורותחין הוי תו קשקשת ועיין מבן המחבר שהשיג