חלקו של יוסף (רמב"ם) קנז

מי תותין הוא משום שמונחין בתוך התותין מ"מ נקרא יש לו שם לווי כיון שגם מקבל פעולה מהתותין כמו מי כיור שביארנו לעיל דמהאי טעמא נקרא שם לווי אבל אי קשיא הא קשיא דהרי שם גופא אמר ר' יוחנן מטבילין בעינו של דג ומשום דכל שברייתו מן המים הרי הוא כמים ותיקשה הרי יש לו שם לווי וכל היכא דכתיב בתורה סתם צריך שלא יהיה שם לווי ונראה פשוט דגבי מקוה הרי אף מזוג כשר בע"כ דלא בעינן שלא יהיה שם לווי

ועיין תוס' שם ד"ה נתן סאה שהקשו דמ"ש בקרב וכרעים דרשינן במים ולא במזוג ולא שיש להם שם לווי וגבי כיור מכשרינן מזוג ונראה פשוט בישובו דעיקר במים ולא במזוג היינו שיקבל שם מים ומזוג לאו מים הוא ומה"ט פסלינן שם לווי דלאו מים הוא אלא מי לווי לפי"ז בכיור בע"כ דלא קפיד ע"ז שהרי מי כיור הוא גופו הוא שם לווי אבל לפי מה שבארתי בשיטת הרמב"ם דכיור להלכה לא הוי שם לווי עדיין קשה מ"ש דמזוג פסול בקרב וכרעים וגבי כיור לא וכן קשה גבי מקוה דלמה שם כשר מזוג

ונראה דהגדר כן דודאי קרב וכרעים דעיקר הרחיצה משום טהרה ואין שום דינים על מים אלו ולמה אמרה תורה במים בע"כ שמים יש להם דין עצמיי אם כן דרשינן במים דוקא ולא בשארי דברים אבל כיור שדין המים הוא משום קידוש והמים מתקדשים בכלי אם כן כל שבדין יש לו שם מים כגון ע"י ביטול ברוב או יצירה ממים נקרא מים ומקדש את הידים וכן במקוה שם המים הוא משום דמים יש להם דין של הך דמטהר משום דנקרא זרוע בקרקע אם כן כל שיש מים הזרועים בקרקע מ"ל שמזוג אבל בהם יש דין שנזרעו בקרקע ויש להם דין מטהר אבל כל שאינו משום מטהר ומשום מקדש רק משום טהר של נקיות כגון רחיצת קרב וכרעים והתורה הקפידה מים משום זה השם של מים כל שבטל השם מים אין מרחיצין בו קרב וכרעים שלו משום שגזירת ה"כ הוא מים משום השם שלו לא משום דינים

נחזור לענינינו שנתבאר דאם תאו מין בהמה ודאי מקריבין למזבח והרמב"ם פסק שתאו הוא מין חיה אמנם מה שפסק דשור הבר מין בהמה יבואר עפ"י התוספתא דכלאים פ"א וז"ל חמשה דברים נאמרו בשור הבר אסור משום אותו ואת בנו וחלבו אסור וקרב לגבי מזבח וחייב במתנות וניקח בכסף מעשר לזבחי שלמים אבל לא לבשר תאוה והרי הוא כבהמה לכל דבר ר' יוסי אומר זהו תאו האמור בתורה ומותר משום אותו ואת בנו וחלבו מותר ופסול לגבי מזבח ופטור מן המתנות וניקח בכסף מעשר לבשר תאוה אבל לא לזבחי שלמים והרי הוא כחיה לכל דבר וחכ"א תאו בריה לעצמה שור הבר בריה לעצמו עכ"ל ומתבאר מזה דג' מחלוקת הם חכמים דמשנה דכלאים והוא ת"ק דתוספתא סובר דשור הבר הוא תאו והוא בהמה ר' יוסי סבר דהוא חיה וחכמים דתוס' סוברים דתאו מין חיה והוא מין בפני עצמו ושור הבר מין בהמה וכן פסק הרמב"ם וסובר הרמב"ם כחכמים לכך חשב שור הבר בין הבהמות ותאו בין החיות ונראה דהרמב"ם היה לו ראיה לפסוק כחכמים דתוספתא דהנה שם קאמר מתקיף לה רב אחא כו' דלמא מינא דתאו או מינא דזמר הוא ופירש"י דפריך משום דאקו ותאו ודישון לא בקיאינין הי ניהו וקשה הרי הך דתאו ידעינן שהוא שור הבר ואיך כתב דלא ידעינן הי ניהו והיה ידוע בימי חז"ל עיין ב"ק (נה) וירושלמי סופ"ח דכלאים בע"כ דקאי למאן דסובר דתאו אינו שור הבר אם כן תאו בריה לעצמה היא ואינה ידוע ע"ז פריך דלמא עזי דבאלא הוא מינא דתאו וז"ב

ולענין עזי דבאלא פסק הרמב"ם שהוא מין בהמה כי הא דרב המנונא וכן דעת תוס' בסוכה שהכריחו דרבא מודה דאם על שם מקומו לא נקרא שם לווי מעזי דבאלא דכשר לקרבן ומאי קשה דלמא רבא סבר כאמימר דמין חיה הוא ושרי תרבייהו בע"כ דסוברים דהלכה כרב המנונא אם כן תיקשה למאי דקיי"ל כרבא לגבי אביי לזה הכריחו שגם רבא מודה לאביי

עוד דרך ב' יש לענ"ד לומר בדין בהמה לקרבן ולישב שיטת תוס' דסוכה שאם עזי דבאלא יש להם שם לווי פסול לקרבן משום דשור כשב ועז כתיב לכן אף שהוא מין בהמה פסול לקרבן ולא תיקשה מהסוגיא דזבחים (לד) ונקדים לדקדק בסוגיא דזבחים שם דשם קאמר המעלה איברי בהמה טמאה ואח"כ מסיק דפליגי בחיה וצריך להבין דלמה נקיט לשון המעלה בשלמא טמאה ניחא דנקט לשון המעלה משום דשחיטה לא שייך בטמאה וכן זריקה של הרצאה והתרה ולאו זריקה היא אלא חולין בעזרה הוא מכניס אבל בחיה דשחיטתו שחיטה למה נקט המעלה ונראה