חלקו של יוסף (רמב"ם) קנ

וטעמא דר"י יש לפרש בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבי ושמא בעלמא מודה ר"י דשביעית אוסרת בנותן טעם ושאני הכא דנעשו הג' כבשין כאחד קודם שיבואו לידי איסור ובירושלמי תני הלכה כר"ג ור"ת מפרש כו' וטעמא דר"י דכיון דיש מקצת ממנו בשדה דהיינו טעם הנבלע בו שעדיין לא כלה אע"פ שעיקר כלה אינו חייב לבער כו' עכ"ל

ונראה לבאר כונת הר"ש בב' הפירושים הפי' הא' פירש בשביעית בזה"ז דרבנן ובעלמא מודה ר"י דשביעית אוסרת בנותן טעם ושאני הכא דנעשו הג' כבשין קודם שיבואו לידי איסור והיינו דודאי אם בא זמן הביעור דדין הוא שהירק נאסר אם כן אף טעמו אסור דכיון שאסרו חכמים את הירק חל עליו שם איסור וכיון שחל עליו שם איסור שוב דין הוא שאוסר בנותן טעם אבל כובש ג' כבשים הרי בשעת מעשה היה היתר ועתה צריך לחול איסור שביעית הדין הוא שאי אפשר שיחול על הטעם איסור שביעית כיון שהוא רק טעם ומין שלא כלה מותר מזה הטעם ומין שכלה מותר דכיון שנתן טעם זה המין שלא כלה בהך דכלה והך דלא כלה הוא מ"ע לאכול ולא היה עליו עדיין חלות איסור שנאמר שבשעה שנתן טעם כבר נתן בדבר האסור רק אדרבה היה אז היתר שוב בשעת ביעור אין אוסרים רבנן כיון שיש מצוה על הטעם לאכול

ור"ת מפרש בטעם אחר בטעם ר"י דעיקר איסור של אכילה בפירות שביעית לאחר זמן הביעור הוא רק משום מצות ביעור וכל שנפק מינה מצותו של ביעור כגון כאן שהטעם מובלע בו אם כן אי אפשר לבער שוב אין איסור של אכילה לאחר הביעור בה וכן פירש מהר"י בן מלכי צדק שם מפורש דכיון שאי אפשר לבער אין איסור וטעם ר"ג הוא פשוט דסובר להיפך דכשם שאין מצות ביעור על טעם ה"נ אין מצות אכילה על טעם לזה אומר ר"ג דכל מין שכלה יבער דהמין יש בו מצות ביעור ואסור ועל טעם אין מצות אכילה שיתיר וכיון שכן הדין הוא שהטעם אין מציל גם אין אוסר ור"א שסובר שם שאוכלין על ראשון הוא סובר שיש בטעם איסור אכילה לאחר זמן ביעור ואין איסור אכילה משום ביעור רק גזיה"כ שבזמן ביעור אסור באכילה לזה הדין הוא שאוסר הטעם את הפרי אם עתה הטעם הוא מפרי שהוא לאחר זמן הביעור אף שנבלע קודם זמן ביעור

ולפי"ז נלע"ד לבאר הך דדג טמא שכבשו עם דג טהור והוא תני ר"י בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג מלוח טמא אסור תני ר"ח מדיחו ומותר א"ר מנא מ"ד מותר כשכבשו שניהן כאחת מ"ד אסור כשכבשן זה אחר זה ר"ל דהנה ציר דגים שאסור הוא רק דרבנן ורבנן לא אסרו רק אם היה ציר דג טמא אז הדין שעשו עליו רבנן חלות איסור ושוב הוא אוסר אבל אם לא נעשה ציר דג טמא לא אסרו רבנן שוב אין יכול לאסור התערובת וזהו דקאמר דדג טמא מליח עם דג טהור טפל אף שכבשן הנה רק המלח אסור שהיה של דג טמא ונמלח קודם התערובת אבל הציר שבא בתערובת אינו אסור ולכך דין הוא שמדיחו ומותר וזהו דקאמר מ"ד מותר כשכבשו שניהם כאחת מ"ד אסור כשכבשן זה אחר זה ר"ל כאחת לא חל עלה שם ציר דג טמא רק ציר תערובת ואין אסור אבל בזה אחר זה והיה הטמא תחילה שוב דין הוא שכבר נעשה ציר האסור ואוסר

ולפי"ז מבואר היטב התוס' אותה תאכלו לרבות הטהור שנכבש עם הטמא שמותר משום דלא נעשה עלה שם ציר דג טמא יכול אע"פ שנמק ר"ל אף שנמוח עצם הדג ת"ל אותם ר"ל רק אותם וציר זיעה בעלמא וכן טעם שגרע מציר ונקרא אותם אבל נמק לא נקרא אותם ושוב דין הוא שהוא אסור וז'"ב. רמב"ם פ"א ממאכלות אסורות הל' ו'

בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדראות אסורה באכילה וזו היא השסועה שנאסרה בתורה שנאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות עכ"ל.