חלקו של יוסף (רמב"ם) קמט

כותבין וביתוסי אחד שאל את ר"י הגרסי מניין שאין כותבין תפלין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ד' בפיך מן המותר בפיך אלא מעתה ע"ג עור נו"ט אל יכתבו ותירץ משל למה"ד לבני אדם שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד אספקליטות איזה מהן משובח הוי אומר זה שהרגו מלך אלא מעתה יאכלו א"ל התורה אמרה לא יאכלו כל נבילה ואת אמרת יאכלו ועיין תוס' שהקשו תינח מתו מאליהן נחירות ועקורות מאי איכא למימר וי"ל כיון דמתו שרי אם כן מן המותר בפיך לאו דוקא אלא ממין המותר בפיך עכ"ל אם כן בהמה שנולדה מטמאה כיון שהוא ממין שהוא מותר בפיך אף שהוא עצמו אינו מותר בפיך משום הך דיוצא מטמא יהא כשר לשופר דהרי הך דשופר דדן הר"ן שפסול הוא משום לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורה בלבד והוא מיסוד מן המותר בפיך וזה הרי נקרא מן המותר בפיך כיון שהוא מן המין המותר בפיך

ונלע"ד דהך דמן המותר בפיך דדרשינן שיהיה ממין המותר בפיך אינו דומה לשאר דברים והיינו שיהיה מן המין של המציאות של מותר בפיך וזה הרי אף שיש לו סמני טהרה אבל המציאות וההתהות הוא מן הטמאה שוב אינו נקרא מן המותר בפיך

והנה רש"י במגילה (דף כד) גבי צפן זהב הר"ז דרך החיצונים פירש ז"ל ציפן זהב פסול משום דכתיב תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ולפי"ז קשה טובא בהך דשופר לפימש"כ הר"ן דכיון דלא הוכשר למלאכת שמים אלא של טהורה בלבד אם כן שופר של טמאה פסול אם כן כמו דצפן זהב בתפילין דין הוא שפסול משום שאינו מן המותר בפיך כן בשופר ולמה שופר שצפה זהב שלא במקום הנחת פה כשר כמבואר (דף כז) בר"ה

ונראה לע"ד דהחילוק פשוט דתפילין שדין הוא שצריך להניח על הראש ועל היד אם כן כל מה שמחובר לתפילין נקרא בשם זה של תפילין כיון שהוא מניחן לכן הזהב מקבל שם תפילין ופוסל משום למען תהיה תורת ד' בפיך מן המותר בפיך אבל שופר רק זה שבו יוצא התקיעה הוא שופר ולא השאר אם כן לא שייך לפסול משום הך דמן המותר בפיך כיון שאין מקבל כלל שם שופר

אבל באמת שיטת רש"י תמוה לענ"ד שהרי מפורש במנחות (לד) וכתבתם יכול על אבנים והרי מזוזה צריך מן המותר בפיך כס"ת עיין קידושין (לה) אעפי"כ ס"ד דעל אבנים כשירים בע"כ דמן המותר בפיך זה רק לאפוקי דבר האסור לא דבר שאין יכולים לאכול במציאות ומה שקשה על רש"י ממכות (יא) דספר שתפרו בפשתן רצו להכשיר אי לא מדמינן ספר רק למן המותר בפיך כבר תירצו דל"ק דספר שתפרו עם פשתן הוי מותר בפיך דיש בפשתן שראוי לאכול עיין ב"ב (צב). עוד להל' ה

ת"כ שמיני פרשה ג' מ"ז חומש התוה"מ סימן (עט) תאכלו לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא יכול אע"פ שנמק ת"ל אותם עכ"ל נלע"ד לבאר התוס' דעיין שם במ"ט דמרבה ושקץ יהיו לכם לרבות את עירובן דג טמא צירו אסור רי"א רביעית בסאתים עיין בחולין (צט) דפריך הא לר"י מב"מ לא בטיל ותירץ דציר דגים זיעה בעלמא ומדרבנן הוא דאסור ובמשנה דתרומות פ"י מ"ח דג טמא שכבשו עם דג טהור וכתב הר"ש משנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור ובירושלמי הלכה ה' תני ר"י בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר"ח מדיחו ומותר א"ר מנא מ"ד מותר בשכבשן שניהם כאחת מ"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור לא שכבשן זה אחר זה כלומר דמי תרומה קרי מקום שכבש בו זיתי תרומה והשתא הנך ברייתות אינן מענין משנתנו דמתני' משום בריה וכבשו אורחא דמילתא והנך ברייתות משום נתינת טעם ודבר תימה הוא דקיי"ל פ' כה"ב (קיא) כבוש הרי הוא כמבושל ובמבושל אין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה וכענין זה פי' ר"נ גבי כבש ג' כבשים פ' מקום שנהגו (נב) שהראשון נותן טעם בשני ולא שני בראשון ופירשנוהו בשיטה ישרה בשביעית פ"ט ובשביעית פ"ט מ"ה הכובש ג' כבשים בחבית אחת רא"א אוכלין על הראשון ר"י אומר על האחרון ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מן החבית והלכה כדבריו עיין בר"ש ר"י אמר על האחרון