חפץ השם צט

לא שחוזרת לכמות שהיתה אלא שנתעבה הפרי מלחות מים בעלמא. ולזה פירש הרמב"ם ע"ה פרק ג' מטהרות וז"ל ולא נביט לרפיון החלקים וההתארכות אלא נשמור בהם שיעור הגדול עכ"ל ודוק. דבזה לא קשה מידי כלל לסברת רש"י ז"ל

ע"ב גמרא. לימא כתנאי שמן וכוי כא דכ"ע וכו' פי' לימא כתנאי דמהאי ברייתא בהכרח לומר דחד תנא סבר לה כרבי ינאי. או כהאי גוונא דקאמר הש"ס או איפכא דמ"ד אבר קטן וקטן בן יומו דלא כרבי ינאי ורבי נתן דקתני קטן סתם כרבי ינאי כס"ד דהש"ס כמו שכתבו התוספות ז"ל בד"ה כרשב"א. ולזה דחה הש"ס דאין הכרח להוכיח דעל כל פנים סבר לה חד תנא כרבי ינאי והא בהא קמיפלגי וכו'. ומה שפירש הרב מאיר לובלין בספר מע"ח דפרי' א"כ לימא רבי ינאי הלכה כרשב"א ותו לא: ותירץ כיון דאיכא לפרש כרשב"א כדאיתא בש"ס וכו' לזה הוצרך רבי ינאי לפרש מילתיה כרשב"א עכ"ל. והוא בעיני יפלא דפשיטא דלא מקשה הש"ס כהאי גוונא דלימא הלכה אברייתא דאמרינן דלא ידע לה רבי ינאי כלל ובזה קאמר לה מדעתו. ועוד דברי הש"ס דקאמר מאי הוי עלה לא משמע כן וק"ל

דף ע"ח תוספות ד"ה דם וכל מיני משקין וכו' בתוס' גרסינן וכו' ע"כ בלאו הכי גרסינן שינוי גדול בתוספתא דגרסינן ברישא רשב"ג אומר וכו' שכן כוחלי' לברקית וכו' ורשב"א אומר וכו' שכן כוחלין לחרור וכו' עכ"ל והנכון הוא דבכל מקום דתמצא נוסח הברייתא בש"ס אדידיה סמכינן יותר מגירסת התוספות הכתוב' אצלינו שהם משובשות. וגם מה שדקדקו התוספות ז"ל דכן נ"ל לגרוס ושאר נלע"ד דלא שבקינן גירסת הש"ס לגבי גירסת התוספתות המשובשות וגם הם ז"ל הרגישו מזה והוצרכו להוסיף בה מסברא ויכולני לומר דגרסי' וכל לרבות אפי' שופכין כדקתני ס סיפא מודים רבנן לר"ש וכו': ופשוט

ע"ב גמרא. מיתביה וכו' קשיא ע"כ. נ"ל לסברת רש"י ז"ל שפירש דבית אחוזה היינו בשע' שרואה אותו יכולני לומר דכשכותב שתי אותיות בלובן אין דרך להניחו בהדי מחוק ונוטלו ובעי בית אחוזה אז בלובן וזו היא סברת רבא ולא חש לשנויי מילתא דסבירא ליה לרבא וכן דרך הש"ס ולזה לא קאמר תיובתא וק"ל

שם גמרא. מאי בנייהו אמר אביי וכו' רבא אמר וכו' ר' אשי אמר וכו' ע"כ וצ"ע אליבא דכ"ע וגם לסתמ' דתלמודא דקאמר מאי בנייהו דכן מצאתי בתוספת' וז"ל ר' יהודה אומר אף וכו' חייב מפני שמשמרה להראותו לבעל המוכס עכ"ל א"כ מאי קא אמר הש"ס מאי בינייהו והתוספתא סיימה לדבריה מפני שמשמרה וכו' וגם להני אימוראי דיהבי טעמא קשה. ועוד קשה בין לאביי בין לרבא שפירש דרהיטי מוכסי ומוכס קטן לא משמע כן מדברי התוס' דקתני שמשמרה להראותו לבעל המוכס באמת שדברי רב אשי יוצדק יותר שפירש דלהראותו לומר חזי דגברא דמוכס אנא סובל פירוש זה לשון הברייתא. ונ"ל לומר בודאי דאיזה מגיה בחר לו בשינוייא דרב אשי דהוא בתראה וקבע דברים אלו בנוסח התוספתא ולא דברי התוספות הם כלל וק"ל

שם גמרא. מאי בנייהו אמר רב יוסף אסור לשהות שטר וכו' קשה לי כפי פירו' זה ברייתא דבסמוך דקתני המוציא נייר מחוק ושטר קרוע אם יש בלובן שלו וכו' או בכולו לכרוך על פי צלוחית חייב עכ"ל. האי ברייתא כמאן לא כרבי יהודה ולא כתנא קמא. אי כרבי יהודה הרי אית ליה לרבי יהודה דאפילו כל שהו בשטר פרוע כל שהו חייב דהכי איתא בהדיא בסי' דההיא ברייתא דהמוציא נייר מחוק וכו' וז"ל התוספת' רבי יהודה אומר אף המוציא שטר פרוע כל שהו הרי זה חייב וכו' עכ"ל א"כ בהכרח כרבי יהודה ואי פליג אתנא קמא כתנא קמא נמי לא אתיא דהא מלוה לא משהי ליה משום אל תשכן וכו'. דאף דחזי ויש בו שיעור לצור על פי צלוחית כיון דלא נחא ליה בסברתו דלתקיים כמה דלא חזי ליה הוא וזה בהכרח לומר דחזי לצור דאי לא תי' הכי מהו כוונת רבי יהודה באומרו מפני שצריך לו לסברת רב יוסף אם לא שנאמר שצריך לכרוך אותו על צלוחיתו ואפ"ה פטור תנא קמא. וא"כ ברייתא לא כת"ק ולא כר"י ואף דמצית למימר דרבי יהודה לא קאמר דחייב בכל שהו אלא לוה להראותו וכו' מה שא"כ מלוה דלא מחייב אלא בכדי לצור על פי צלוחיתו ותרצה לומ' דההיא דקתני על פי צלוחיתו כר"י לא מצי' אמרת להיות דר"י פליג אהא עצמה דהמוציא משמע דבאותו מציאות עצמו דמחייב ת"ק בכדי לצור וכו' מחייב ר"י בכל שהיא. ואם תרצה לומר דת"ק נמי בלוה קאמר דבעי לצור ובזה פליג ר"י עדיין תקשה דלת"ק לוה נמי לא משהי ליה שמא יבוא לידי מלוה כמו שפירש"י ז"ל א"כ עכ"פ קשיא. ונראה לע"ד דהתם דמחייב ת"ק בשטר שניכר שהוא פרוע כגון שקרוע קרע ב"ד. אי נמי שהעביר הקולמוס על שורותיו שאז ליכא משום על תשכן וכו' ולזה מחייב כדי לכרוך ע"פ צלוחית משא"כ הכא עדיין השטר כקודם פריעה הוא אחר הפריעה ואין הפרש לזה הוא דפט' ת"ק כל עוד שלא תקנו דגלי דעתיה דחזי ליה אז הוא דחייב משא"כ השתא דפטור. וכפי זה הכי פי' התוס' המוציא נייר וכו' לצור ע"פ וכו' בין מלוה בין לוה כה"ג דליכא למיחש לעולה וניכר דפרוע בעי כדי לצור ע"פ וכו' ופליג ר"י בלוה דבכל שהו חייב ופי' דבריו דקאי אלוה מדקתני להראותו לבעל חובו וזה אינו כי אם לס' רב יוסף וכו' משא"כ לשיטת רב אשי דטעמא הוא דצריך להראות לב"ח ב' מעיקרא ל"ק מדי ובדרך זה מתיישבים מה דקשה עוד בהאי סוגיא מלבד מה שהקשיתי ודוק

שם תוספות ז"ל רבב פי' בקונט' שמן וכו' וע"כ אינו שמן וכו' עכ"ל. ונלע"ד דהתם דמתני' איירי בשמן דחזי לסוך אבר שדרכן לסוך בו ובברית' קתני כשאר שמנים. אי נמי בשמן מבושל והיינו טעמא דקרי ליה רבב בבריית' לאפוקי שמן דחזי לסוך דאין שיעורו לסוך תחת איספוגין וק"ל

תוספות ז"ל ד"ה והמוציא קשר מוכסין וכו'. איצטריך לאשמועינן אפילו כתוב על הקלף וכו' עכ"ל. ואני הפעוט נ"ל דגם זה פשיטא דחיי' דמה לי על הנייר או על הקלף. הן אמת דמעיקרא לא חייבו' חכמים על הקלף כשיעור קשר מוכסין דאיידי דדמיו יקרים לא כתבי ביה קשר מוכסין ופשיטא דאי כתב ביה דלא גרע מנייר ומחייב ואם כן ל"ל דקתני והמוציא קשר מוכסין. ונלע' לומר דטעמא דקתני והמוציא קשר מוכסין חייב להודיע טעמא דמחייב בנייר מחוק כדי לכתוב עליו קשר מוכסין דהמוציא קשר וכו' חייב א"כ דחשיב הוא זה השיעור זהו הנ"ל פשוט. ועוד יכולני לתרץ באופן אחר דאיצטריך תנא לאשמועינן אף לאחר שהראהו למוכס חייב עליו דתמיד מחייב עליו כרבי יהודה דקתני לקמן רבי יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב ובזה אתי שפיר דקתני והמוציא קשר מוכסין חייב עכ"פ. ולזה תמצא שפסק הרמב"ם ז"ל כרבי יהודה דאף לאחר שהראהו חייב ובהכרח דסמך אמתניתין כנז' אתי שפיר ולא קשה מידי וק"ל: