חפץ השם צז

שמעינן דבחובל אע"ג דהוייא מלאכה דאינה צריכה לגופה חייב עליה ועל המבעיר אע"ג דליכא ניחא ליה בגוף החבלה חייב ונמצא דפירש רש"י ז"ל גבי הוצאת המת דפטו' ר"ש משום דהוייא מלאכה שאינה צריכה לגופה וז"ל כל מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לסלקה מעליו ולא היה צריך לה וכו' עכ"ל וחזינן דבכהאי גוונא עצמו הוא מציאות חיובא דגמר ממילא דמילה לא היה צריך לה וברצונו לא באה לו ואין כוונתו כי אם לסלקה מעליו ואפילו הכי חייב דדכוותה בשאר מלאכות פטור. ובזה לא קשה מדי דשאני חובל דאמרינן בודאי לא איכפת ליה חייב דגמרינן ליה ממילה דאע"ג דלא איכפת ליה בגוף החבלה חייב והפוצע בחלזון דמי למילה ולחובל ואינו צריך לכלבו דחייב אי לא איכפת ליה אי לא הוי טעמא דלא ניחא ליה כי היכי דלצליל צבעיה דבהאי גוונא פטור דלא דמי למילה ודוקא דלא ניחא ליה הוא דפטור מה שא"כ מזרד זרדין דגמרינן לה ממלאכת מחשבת לא מחייב אלא דוקא אם ניחא ליה דאז הוה ליה כאילו חשב לכן בארעא דחבריה פטור דלא איכפת ליה ולא הויא ליה מלאכת מחשבת. ולזה פירש רש"י ז"ל גבי המזרד דלא איכפת ליה פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת. וגבי חובל בחלזון חייב דלא בעינן מלאכת מחשבת דגמרינן לה ממילה אסיקנא דלפירוש רש"י ז"ל גבי חובל מחייב בדלא איכפת ליה. ולגבי שאר מלאכה פטור בהיכא דלא איכפת ליה ובכל מקום פירש רש"י כפי האמת ודוק. ועיין בדבור הסמוך לזה הכרח עוד לפירוש רש"י ז"ל שהוכרח לפרש כן ודוק. וזהו הנכון בעיני בפי' רש"י ז"ל אלא דלפי זה צריך לומר שמה שפירש רש"י לעיל גבי זומר להשבי' ופירשתי לעיל בפירוש הראשון דרש"י מחייב בלא איכפת ליה היינו לפי' הא' שפי' כאן דשאני ארעא דחבריה דהוה ליה למימר לגבי דידה כאגם ולעולם ולא איכפת ליה חייב בזומר אילן. אבל לפי' הב' שהוא הנכון צריך לומר בהכרח שמה שפירש"י להשביח לאו דוקא אלא לאפוקי בהיכא דמקלקל דפטור. ודוק

שם בא"ד ותימא דבסוף פ"ק דחגיגה וכו' וא"כ מקלקל בחבורה וכו' לחייב בשאינה צריכ' ע"כ קושיא זאת היא שהכריחה לרש"י ז"ל שלא לפרש כוותייהו דמשוו מקלקל בחבורה לשאר מלאכות ולא מחייב החובל אלא דווקא בהיכא דניחא ליה דבמלאכ' מחשבת אסרה תורה א"כ קשה שפיר כיון דלא בעי מלאכת מחשבת בחבורה למה יפטר מה שא"כ לפי' רש"י כן הוא האמת דחייב אף שאינה צריכה לגופא בהיכא דלא איכפת ליה זולת בהיכא דלא ניחא ליה ואינו רוצה שתהיה בעולם החבלה דשרי דזה ליתה במיל' למיגמר מינה חיובא ודיינינן בה כשאר מלאכות דפטור: ודוק

שם בא"ד משום דבעי מלאכת מחשבת פי' מלאכת מחשבת שהיתה במשכן וכעין דהוה במשכן לאותו הצורך שהיו עושים שהוא גוף האיסור. דאי לא תימא הכי תיקשה לדבריהם שכתבו בפרק המצניע דטעמא דאמרינן דבעינן מלאכה צריכה לגופה משום דבעינן שיהיה צריך לאותו הצורך שהיו צריכין לו במשכן שהוא גוף איסור המלאכה: וק"ל

שם בא"ד וכי מודה ר"ש בפסי' רישיה הני מילי בהיכא דניחא ליה. ואל יקשה בעיניך כפי סברתם למה הוצרך הש"ס לשנוייא דליצליל צבעיה. בשלמא לפירוש רש"י ז"ל ניחא דדווקא מטעם דלא ניחא ליה הוא דפטור דבלאו הכי דהיינו אי לא איכפת ליה חייב. לזה הוצרך לומר דלצליל אלא לדידם הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן בדלא איכפת ליה דלדידם ז"ל טעמא דקאמ' הכי משום דאית ליה ממילא איזה ניחא אחריתי במיתתי' ולזה אי לאו דהוייא לא ניחא ליה כי היכי דלצליל וכו' דמבטל לההיא ניחא אחריתי. אי נמי הוו שקולין ונעשה לא איכפת ליה בענין. דבלאו הכי הוה ניחא וחייב. ועיין בדיבור הסמוך ד"ה וליחייב נמי ותמצא במאי ניחא ליה במיתתיה לא קשה מדי: ודוק

דף ע"ו גמרא. וכל דלא שוו בשיעורייהו וכו' ואע"ג דמשנה ערוכה היא דכללה פר' כ"ז דכלים תנן העושה ב' מבגד וא' משק וכו' טהור. ג' משק וא' מבגד וכו' טמא זה הכלל כל שחבר לו מהחמור ממנו טמא מהקל ממנו טהור וא"כ כללא הוא אפילו הכי קא פריך דסובר דכוליה האי כללא לא קאי אלא בכל ענייני טומאה וטהרה דוקא האמורי' שם וסמיך להאי טעמא דאמר ר"ש הואיל וראויין וממילא בדליכא האי טעמא אין מצטרף כלל אפילו חמור לקל. ומאי דכייל בהאי כללא יתבאר לקמן ופשוט

שם גמרא. ואמר ר"ש מאי טעמא מפני שראויין ליטמא מושב וכו' לאו דוקא מושב הוא הדין דהוו מצי למיתני כל הני שיעורין דמתניתין בתוספתא דמעילה למשכב ולאחיזה וכו' וזה פשוט

תוספות ד"ה אידי ואידי וכו' והאי דנקט וכו' ע"כ וטעמא דנקט תנא דבריית' בגרוגר' בחר תנא לאשמועינן שיעורא דמינכר טפי: וק"ל

תוספות ד"ה הבגד והשק וכו' דוקא כה"ג וכו' טעמם דהכי איתא במשנה הבגד והשק השק והעור העור וכו' כן היא כתובה במסכת מעילה ובזה דייקי בסבר' דבלאו האי סדרא אין מצטרפין דאין דרכם של בני אדם והעושה בטלה דעתו והנראה בעיני פשוט דרש"י ז"ל לא סבר כן דלאו דוקא. וקודם צריך להקשו' דהלא תמצא שפירש רש"י ז"ל במסכת סוכה גבי ההיא דמה טעם וכו' שראויין ליטמא פי' ב' דרכים הא' פי' אם קיצע מאחד מכל אלו טפח על טפח טמא וכו'. ויש מפרשים המקצע מכולם שקצץ כל המינים ועשה מהם טפח על טפח ותפרן יחד וראשון נראה לי עכ"ל. א"כ מהתם משמע דפירושא קמא נראה לי עיקר. והכא העיקר אפי' טפל לא עשאו לא חש לכותבו אפי' הגע עצמך חזר בו עם כל זה הוה ליה לכתבו באגב ואין לומר כיון דהכא לא הביא הש"ס מימרא זו כי אם באגב ואין כאן מקורה לזה לא חש רש"י ז"ל להאריך כי גם שם במסכת סוכה הובא העניין באגב כהכא. ומאי שני הכא מהתם אכן דרש"י ז"ל סובר דהא דקתני הבגד והשק לאו לאפוקי הבגד והעור אלא לאפוקי השק והבגד דהיינו החמור משלים לקל והיינו דדייק רש"י ז"ל הכא בד"ה הבגד וכו' שהבגד משלים שיעור השק פירוש להכי הוא דאתא התנא דוקא ולאו לאפוקי הבגד והעור. ומשום דמצי המתעקם לומר דילמא קושטא דמילתא קאמר טרחתי אחר כך ומצאתי און לי במסכת מעילה בפרק קדשי מזבח שפי' רש"י ז"ל בד"ה הבגד מצטרף לשק שקל הימנו והשק לעור שקל הימנו וכו' דהיינו קל לחמור ולא חמור לקל. להכי תנא להו הכי הבגד והשק עכ"ל א"כ בהכרח דרש"י ז"ל לא יסבור דדוקא כהאי סידרא. ולזה נחת לפרש לשלול פירוש זה שפי' התוספות. ואי תימא דרש"י ז"ל סובר כוותייהו מי הכריחו לומר להכי תנא וכו' דילמא הא לא איצטריך תנא ליה ויסמוך על מה דתנן במסכת כלים זה הכלל חמור לקל מצטרף קל לחמור אינו מצטרף ושם ביאר בהדיא בגד מצרף לשק ולא שק לבגד דטהו' וההיא משנה דהבגד והשק מצטרפים עלה דההיא דזה הכלל וכו' קאי וכדקאמר הש"ס הכא וקתני עלה הבגד וכו' וא"כ מי הכריחו לומר להכי תנא ליה דהוה ליה משנה יתירא ואדרבא זה לא