חפץ השם צו

כנפה וכברה. ובזה אתי שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש הוא הדין נמי דפריך מדי נפה וכברה וכו' כמין חומר ולא קשה מה שהקשו התוספות לדידיה תקשה מדי מתוך פסולת קתני דלא דמי דשאני מה שהקשה הוא דלא יברור ואם ברר חדא נינהו מסתמא דצריך לבאר לחלקם וכו' מה שא"כ לפי' הן אמת דקשה לי בין לדברי רש"י ז"ל בין לפי' התוספות ז"ל השתא דלא קשה ליה אלא למאי דמוקי לא יברור בקנון כמו שפי' התוספות ז"ל. וגם לפי מה שפירשתי לסברת רש"י א"כ נפקא מינה אי מוקמת למתני' רישא ביד וסיפא בולא יברור ואם ברר חייב בנפה וכברה ולא מוקי' לא יברור בקנון ותמחוי אז לא קשה מדי א"כ לוקמי' רב המנונא הכי ולא הוה ליה למיהדר אשנוייא דאוכ' מפסולת ופסולת מאוכל

ונלע"ד דטעמיה דרב המנונא הוא דמשמע ליה בורר ואוכל מה שבורר עצמו הוא שאוכל וכפי זה הוה ליה כאילו ביאר התנא ואמר בורר אוכל מתוך פסולת ובזה ממילא סיפא דקתני לא יברור וחייב באופן הבריר' שהיא פסולת מתוך אוכל. ומה דקא פריך מדי אוכל מתוך פסולת קתני לא משמע ליה לאביי כסברת רב המנונא כנזכר והיינו טעמא דלא אותביה מדי פסולת מתוך אוכל קתני להיות דבהיותו סובר דרישא כאילו אמר אוכל מתוך פסולת אז פשיטא דממילא לא איצטריך בסיפא לפרושי פסולת מתוך אוכל והיינו טעמא דרש"י ז"ל שלא פירש ג"כ הכא והוא הדין דפריך וכו' כדבסמוך ומסתברא לי דלא אמרינן דסמך רש"י דלהוי כמו שפירש בסמוך והוא הדין דכיון דאיכא טעם בדבר כנזכר ומוקי רב המנונא למתני' בורר ואוכל כבורר אוכל מתוך פסולת פי' ביד ואפי' טובא ואין חילוק בין לבו ביום בין למחר אלא דאיפשר דיאסור למחר והא דלא מוקי לא יברור לכתחילה כהאי גוונא כי היכי דלא תיקשה ליה כמו שהקשה הוא מדי וכו' דלא מפלגינן בין לא יברור לואם ברר כמו שפי' בסמוך וחייב דקתני פסולת מתוך אוכל ואפילו ביד ולאלתר חייב בכשיעור ובחיוב זה מודים כולי עלמא כל הני אימוראי דהכא ופחות מכשיעור ממילא אסור לכתחילה ודאי מדי דהוה אנפה פחות מכשיעור דאסו' ובזה מודים כולי עלמא זולת רב חסדא דסבר כיון דהוי דרך אכילה מותר בפחות מכשיעור. ומתקיף לה אביי פשיטא דפליג גם בעיקר הדין. ואין כוונתו במה דמתקיף מדי אוכל מתוך פסולת דלדידיה לאו כאוכל מתוך פסולת אלא לדידיה דרב המנונא דעיקר חילוק דמתני' הוא באוכל מתוך פסולת לא קתני לה ולעולם גם אביי לא מוקי מתניתא אלא בכי האי גוונא אוכל מתוך פסולת אבל כולה מתני' בכי האי גוונא והחילוק הוא בין לאלתר לבו ביום ולא מקשינן ליה מדי לאלתר קתני דהכי משמעות בורר ואוכל דהיינו לאלתר ובורר ומניח לאלתר נמי פי' כיון דקתני בורר ואוכל והדר תנא לומר ובורר ומניח כוונתו מניח כעין ואוכל. ולזה תנא בורר ואוכל ברישא למהוי בורר ומניח דכוותה דבלאו הכי לא הוי צריך למיתני בורר ואוכל כיון דשרי בורר ומניח וכפי זה אתי שפי' דיוקא דמתני' מכל שאר אימוראי ובסברא זאת פליגי כל הני אימוראי דלעיל דהבורר אוכל מתוך פסולת ביד לבו ביום דמחייב ביה אביי לסברתם פטור וגם לכתחילה שרי לברור לבו ביום דאפילו לסברת עולא דוקא למחר דלבו ביום בורר ומניח ואביי כל חיובא דנפקא מסברה מודה בה זולת בקנון ותמחוי לאכול לאלת' דסבר רב יוסף סתם בכל גוונא איפשר דשרי כיון דלא דייק אביי במילתיה בורר ואוכל לאלתר ביד משמע דלאו דוקא ביד. ואל תקש' דא"כ שמע מינה נמי נפה וכברה זה אי איפשר לו' כן דאמרינן בסמוך דפשיטא דנפה וכברה בריר' גמורה ואיפשר נמי דבקנון מתחזי רחוק קצת מלאלתר ואסיר. והרמב"ם פסק דאסיר בקנון ופסק כאביי והר"ן ז"ל נתן טעם לאיסורא דקנון ממתניתין דתנא פטור ומוקמינן לה בקנון ושפי' ואע"ג דרש"י ז"ל פירש והתנא לעיל חייב וכד מוקמינן לה בנפה משמע דלאביי מתני' בנפה וכברה וכן דייקי התוספות ז"ל בסברת רש"י ז"ל אע"ג דכד מטינ' להתם יש לאלוה מלין ליישב קושייתם עם כל זה לאו מחמת דוחק קצת אמרינן דרש"י יאמר היפך פירוש זה. ואני דוחק ונכנס לומר דהש"ס מעיקרא בעי לאוקומי אליבא דאביי ופירש רש"י לשיטת הש"ס וכד הוכרח הש"ס מחמת הקושיא תירץ היפך אביי ורב אשי סובר במתני' דלעיל רישא ביד סיפא בנפה. וכפי זה רש"י לא יאמר בהכרח דאביי יסבור לאסור בקנון ותמחוי דבשלמא הר"ן דסובר דהאי דקאמר הש"ס והתניא היא ברייתא אחריתי שפיר דמי ממילא לא אמרינן דפליג מה שא"כ לרש"י דהיא היא הברייתא בהכרח דלא כאביי אלא דאיפשר נמי דיאסור אביי קנון מסברא כמו שפירשתי לעיל. וכפי זה הדרך תמצא ידיך ורגליך בשיטת רמב"ם במה שפסק דלכאורה לא ירדתי לסוף דעתו. וראיתי להרב המגיד שכתב שאין להאריך בפירוש הסוגייא כפי שיטת הרמב"ם והוכרחתי אני ליישבה כפי עניות דעתי וסלקא לי שמעתא אליבא דהילכתא מכוונת לסברת רמב"ם ז"ל והפוסקים ז"ל זולת הרשב"א. ואין להאריך עוד ודוק

ע"ב תוספות ד"ה חביתא וכו' דדוקא במחזיר וכו' ולדידם אפשר דמפקו חדא מהנך שכתב רש"י ז"ל מאיזה טעם שיהיה ומעיילו בונה. ומה שכתב צ"ע דלא אקשי ממנפח נראה לי דכיון דאין דרך בנין כי אם ביד בכהאי גוונא דהוי מנפח בפה לא הוי דרך בנין בכך ושרי אי לאו חיובא דמכה בפטיש

תוספות ד"ה שכן צדי חלזון וכו'. בריש אלו קשרים וכו'. כוונת התוספות ז"ל סובל דבריהם הרבה ונראה דנתכוונו להיות שהם ז"ל הוכיחו לעיל בפי' המשנה דרש"י ז"ל לית ליה על מנת לקשור. ולכאורה תיקשה מהכא משמע דאית ליה לרש"י אדרבא על מנת לקשור. לזה הביאו מה שפירש בפרק אלו קשרים דמשמע שלא על מנת וכו' וממילא בהכרח לפרש הכא דלאו דוקא על מנת קאמר רש"י ז"ל אלא לבאר מילת קשרים ומתי' כי היכי דלא תיקשה דברי רש"י ז"ל דידיה אדידיה וכבר פירשתי לעיל כוונת רש"י ז"ל וק"ל

דף ע"ה תוספות ד"ה טפי וכו' ורש"י פיר' דהא דמודה וכו' וליתא וכו'. וקשה דרש"י ז"ל עצמו פירש גבי ההיא בארעא דחבריה וז"ל בארעא דחבריה לא איכפת ליה עכ"ל משמע דלא איכפת ליה שרי והוא הפך דבריו דהכא ונראה לכאורה דשאני בארעא דחבריה דמעיקרא ליתא למלאכה אלא אי איתא לארעא דידיה ולזה כי לא איכפת ליה פטור והוה ליה ארעא דחבריה כארע' דאגם לגבי דידיה דאין מלאכה מעיקרא מה שא"כ גבי פוצע בחלזון דמצד עצמה הויא פציעא מלאכה אלא מצד שאינה צריכה לגופא פטור דוקא בהיכא דלא ניחא ליה ביה מעיקרא הוא דפטו' אבל לא איכפת ליה חייב וכהא דפטור ר"ש דנתכוון לכבות והובערו כהאי גוונא הוא דפטור דאנן סהדי דלא ניחא ליה ולזה פוטר ולא קשה מדי

והנכון בעיני לתרץ הוא דע דלרש"י ז"ל מה דאמר ר"ש ממילא לחייב המקלקל היינו אע"ג דליכא תקון כגון דמבעיר דאינו צריך לאפרו וחובל ואינו צריך לכלבו דהא מילה אינו צריך לכלבו והוצרך קרא למישרי מילה א"כ