חפץ השם צג

דהוה ליה למימר הצריך לעצים וזמר. אי נמי זומר שצריך לעצים וכו' ומדקאמר זומר וצריך משמע דבעינן נתכוון לתרתי אז הוא דחייב תרתי וכן עולים דברי רש"י שפי' וז"ל זמר להצמיח הגפן וצריך לעצים להסקה נראה מדבריו דדייק כנזכר דבעינן לאצמוחי א"כ כפי זה קושיית התוספות ז"ל מעיקרא ליתא ופי' יכול לומר לעקל בית הבד הוא מתכוון דוקא ואין מתכוין לאצמוחי אילנא והש"ס אזיל לשיטת ר"ש ואין לומר דכוונת' ז"ל לומר דהתם צריך ליזהר משום מראית העין כיון דהאי גוונא הויא נטיעה דמאן דחזי ליה לא ידע כוונתו. ויש לאסור זה ולזה הוכרח לשינוייא דמתקלקל האילן. דזה דוחק ועוד אפי' אחר תירוצא דידהו קשה דהתם אמר להם ר"ל הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות א"כ עסקינן דאין קלקול האילן ניכר וכפי זה עדיין מראית העין ומאי הועילו בתירוצם. לכן נלע"ד דאף אם עבדינן במנוח דהכא בעינן זומר כוונתו להשביח הני מילי דבעינן מלאכ' מחשבת דמתכוין לה גבי שבת דלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת אבל בכל התורה כהא דשביעית אף אם לא יתכוין לה. כיון דעל כל פנים מתעביד איסור וקא עבר על התורה ור' יהודה בעצמו דאסר מלאכת מחשבת בשבת גזירה בעלמא גזר שבת בענין כפי זה הוכרחו הם ז"ל לשנוייא דמתקלקל אי נמי נראה דהתוס' לא מצו למימ' דהאי דקאמר הכא זומר הוא בעינן שיתכוין אבל אם לא נתכוון פטור ר"ש אף אי מוקמת לה כר"ש דהא כבר אסיקו הם ז"ל במסקנא דמודה ר"ש בהאי גוונא דחייב להיות ודאי ניחא ליה ופסיק רישיה חשיבא אפי' לר"ש מלאכת מחשבת. וראיתי ראיי' ברורה מפרק הבונה דתנו רבנן התולש עשבים וכו' ואם להסיק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפו' הקרקע כל שהן ופריך הש"ס אטו כולהו לא ליפות הקרקע והא ממילא מתייפא ודחה אביי דלא מכוין ופריך הש"ס והא מודה אביי בפסיק רישיה ומשני הכא במאי עסקינן דתולש בארעא דחבריה דאז אע"פי דפסיק רישיה הווייא מלאכה שאינה צריכה לגופה דוק מינה אי הויא בארעא דידיה אע"פי דאינו מתכוין ליפות הקרקע אלא להסקה מודה ר"ש דחייב כיון דניחא ליה והויא כצריכ' לגופה והיינו מציאות עצמו דהכא דקוצר להסקת עצים אע"פי שאינו מתכוין לזמור לייפות חייב א"כ בהכרח דזומר דנקט הכא כפי זה תתפרש הכוונה לאפוקי בהיכא דמתקלקל דאז פשיטא דלא מחייב תרתי דעל כל פנים בעינן מציאות הזמירה אע"ג דלא מתכוין וכפי זה בהכרח התוספות לשנויי שאני הכא דמתקלקל ובלאו הכי קשייא

וא"ת דילמא ההיא הויא בארעא דלאו דידיה והני מילי דאמרינן חייב אפילו באין מלאכה צריכה לגופה בארעא דידיה זה לא מצו לשנויי הכי דההוא עובדא דהתם הוו הנהו רבנן מטיילי בארעא דלא ידעי לה ולא אנשי' וקא שקלי וטרי רבנן אי ההוא דקא כסח הוא הוא מהחשודים על זה שהוא כהן. והשיבוהו דמשכחת לה דלעקל משמע דבאומרך לעקל פטור ועדיין אפילו לעקל אי הוי בארעא דידיה חייב ובמה נח דעתיה מלומר כהן וזומר אלא ודאי דהוה במציאות דאפילו אם יהיה בארעא דידיה שרי והוא הדין דהוה מצי למימר הכא במאי עסקינן בארעא דחבריה. ואם תאמר לפי זה גם לשינוייא דידהו תקשה דמשמע באומרך לעקל שרי בכל גוונא בין מתקן בין מקלקל. זה במה שאמר אח"כ הלב יודע אם לעקל וכו' שם הוא כלול זה ובזה לא קשה מדי. ובהכרח דרש"י ז"ל לא ביאר זומר להשביח דבעינן מתכוין גם בארעא דידיה דזה הפך הש"ס דפ' הבונה ואפי' בארעא דלאו דידיה מחייב אע"גב דלא מכוין לסברת רש"י ז"ל כדאיתא לקמן דהפוצע בחלזון שפירש רש"י וכי מודה ר"ש במדי דלא איכפת ליה מה שא"כ הפוצע בחלזון דטפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעי' ומה שהקשו התוספות ז"ל לפירש"י ז"ל מפ' הבונה במקומו אפרשנו בענין בהכרח לומר שמה שפירש רש"י זומר להצמיח לאו דוקא אלא לאפוקי מתקלקל. אי נמי פירוש דקדוק לשון הש"ס באומרו זומר וצריך וכו' דמשמע שני עניינים לזה פירש להשביח וכו' וטעם הש"ס לאפוקי מתקלקל אלא דקשה לי לפירושם ז"ל שפירשו דהתם במתקלקל האילן הוא דהותר העיקול ממה דהשיב להם ריש לקיש הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות והרי האי מציאות דמתקלק' האילן אם מותר כי אם במציאות שהביאו הם ז"ל מפרק המוכר את הספינה דודאי קשה ליה כגון דקא כסח לאילן למעלה מעשרה או מעם הארץ דבעינן ודאי קשה ליה ובזה גם בלא לב עין תחזה ותבחן מאי דעתו. וי"ל דהוה קא כסח בזמורות ובזה לא הוו בקיאי הני אמוראי לידע מציאות דודאי קשה ליה ודלא קשה ליה ולזה אמר הלב יודע הוא שהוא ארישא ויודע וכו' דבר זה מסור לו: וק"ל

בא"ד שאין האילן מתקן אלא מתקלק' וכו' לכאורה משמע מה שא"כ הכא במאי עסקינן דמתקן האילן לזה חייב משום נוטע וכפי זה מתתקן לישנא דזומר וצריך כמו שפירשתי. אלא דהתוספות עצמם כתבו פרק זה בורר אחר שנוייא דעביד ליה. באותו אופן דקשה ליה ומתקלקל הוסיפו עוד לומר דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת וכו'. פי' לדבריהם דעל כל פנים קשה דאעפ"י דקשה לאילן על כל פנים על ידי זמירה וקצירה זו חוזר וגדל האילן ואף אם יהיה בגרעון כח מן הראשון דקשה ליה כהאי גוונא עם כל זה. זה גורם להוציא נצר משרשיו וחייב אף דקשה ליה לזה השיבו הם ז"ל דשאני גבי שבת פשיטא דחייב דהדבר תלוי בו ובמחשבתו שחישב לעשות לקצור וקצר ובאיזה אופן דנטע חייב מה שא"כ גבי שביעית דלא אסרה תורה אלא שבח קרקע שפיר דמי ושרי ולזה צריך ראייה דדילמא גם לגבי שביעית סוף סוף והא קא נטע לזה הביאו התוספות ז"ל ראייה מהמוכר את הספינה דשרי בכי האי גוונא דתנן כדרכו אסור אלא מגביה עשרה טפחים או מעם הארץ א"כ דליכא איסור' אלא באופן דמשביח ארעא או אילנא זהו מה שנראה לי בכוונת דבריהם א"כ כפי זה משמע דהכא חייב שתים אפילו באופן דקשה ליה. וקשה חדא דזמר וצריך אינו מדוייק דברי הש"ס כמו שהקשיתי לעיל. ועוד בכי האי גוונא פשיטא דפטר ר"ש דלא מחייב בהיכא דפסיק רישיה. אלא באופן דניחא ליה כהא דתולש בארעא דידיה וא"ל דסוגייא אתייא כרבי יהודה דאי אפשר. חדא דסתם לן תנא כוותיה בפרק הבונה דר"ש התולש עשבים ע"ש ומכמה ראיות. אכן באמת תירוץ אמיתי לקושייא זו הוא כיון דלא מחסר מדי לחיובא גבי שבת אלא מצד מלאכת מחשבת. אבל הדבר מצד עצמו מלאכה גמורה הוא כיון דעביד ליה ביד ומתעביד מחשבתו אלא להיותו שאינו צריך לאותו דבר פטרינן מצד דגמרינן למלאכות שבת ממשכן ועיקר מלאכות המשכן היו מתכוונים לאותו דבר עצמו כמו שכתבו התוספות בפרק המצניע לזה בעינן דדמי כפי זה לגבי שביעית דליכא האי טעמא חייב בכל גוונא. אי לאו האי טעמא דליכא שבת שרי מפרק מוכר את הספינה ודוק. ובזה אתי שפיר על כל פנים זומר וצריך וכו'. וראיתי למהרש"א שלקח בנין אחר לעצמו והקשה לפירוש מהר"של שפי' כדרכינו. ואני בעניי נראה לי דאדרבא כל מה שהקשה הוא שמתיישב לדרכינו היטב זולת מה שהקשה דזו נבואה אני אומר אחר המחילה