חפץ השם צב

יהיה דאנן קא חזינן דפליג רבא אדידיה דאביי ואיך אמרינן דסברא אם הם פליגי עדיין. ואי אמרת דראייתו היא מהא דהכא דגוררת טחינה. וממילא הדר ביה מהא דאכל שני זיתים חלב למה לא פריך הש"ס וממאי דמהא הדר דילמא איפוך אנא דהדר מההיא דגוררת טחינה ולית ליה גרירה כלל

והרמב"ם ז"ל פסק גבי ההיא דאכל שני זיתי חלב כרבא דדוקא על הב' נתכפרו בשלשתם ופסק גבי קצר וטחן וכו' שגוררת קצירה וטחינה שעמה עכ"ל. ובחיי שהנאני דרך זה שנר' שלא חזר בו רבא כלל והש"ס דקאמר בתר דשמעה וכו' היינו סברא לההיא דלעיל. ולעולם בהא דפליגי עדיין קיימי בפלוגתייהו וא ואיכא חילוק מהא לההיא דהכא שאני כיון דאיכא ידיעה בנתיים גרירא כהאי גוונא לא סבר לה רבא. והא דקאמר בתר דשמעה ולא קאמר הש"ס שאני הכא וכו'. משום דדין זה דגרירא לא אשכחן דאמרו אלא אביי לזה סבר הש"ס דמאביי שמע לה וסברא כההיא דלעיל ובזה לא קשה מה שהקשיתי לעיל: ודוק

גמרא שם. וכל היכא דחלוקין וכו'. ואמר ר"ל משום בר תוטני וכו' מצי למידחי שאני הכא דר"י משום דלית ליה בפשיטות דחלוקין לחטאת בין לקולא בין לחומרא דאי הוו חלוקין פשיטא דלא מצטרפי כהכא. אלא להיות דתלי טעמא בחלוקין משמע באומרך חלוקין באיזה אופן שיהיה דלא מצטרפי. והנה לפניך הא דר"י ותהוי הא נמי דכוותה ונפקא מינה אין ראייה מחילוק חטאות: וק"ל

שם גמרא. והוינן בה ממין אחד חייב פשיטא. ומה שלא הוקשה ליה ארישא ג"כ פשיט' אמרינן דחידוש באכל חלב וחלב אע"פי שהיה בניהם כדי אכיל' פרס וזמן שבנתיים מחלק ומפסיק קמ"לן וחידוש ג"כ דאכל חלב ודם ונותר ופיגול כגון דאכלם באכילה בחת בתמחוי אחד קמ"לן דחייב אכל אחת ואחת מה שא"כ חצי זית וחצי זית בהעלם אחד ובתוך כדי אכילת פרס פשיטא דחייב: ופשוט

שם גמרא. משני מינים פטור פשיטא ומה שלא הוקשה לאידך פשיטא אסיר דאיפשר דחידוש הוא ברישא דאגב קתני מה שא"כ בשני מינים דפטור דקאי אמאי דקתני יש חומר במין אחר וכו'. אי נמי יש לומר דסלקא דעתך אמינא כיון דמצטרפי החצאין להתחייב מלקות. יצטרפו נמי לקרבן קמ"לן ומה דפשיטא ליה לאידך דמתני לה אסיפא איצטריך לאשמועינן למאן דמתני להארישא: ופשוט

תוספות ד"ה מאן דאמר אשם ודאי וכו'. פירש בקונטריס דאיכא פלוגתא וליתא. ונלע"ד דרש"י בודאי דלא יכחיש זה וכוונתו באומרו פלוגת' דרבי עקיבא ורבי טרפון לאו אהא אי בעייא ידיעה אי לא בעייא ידיעה פליג קאמר אלא דאייתי רש"י עיקר הענין להבין הקורא ודקדק מרבי טרפון דלא בעי ידיעה. מרישא דמתניתין והוא הדין מסיפא מרבי עקיבא: וק"ל

דף ע"ג תוספות ד"ה העושה וכו'. צריך לפרש וכו' והו' דבשא' הצריך התנא לאשמועינן שיעורא אשמועינן בהבונה ואורג וזה נתכוון רש"י בד"ה האופה בס"ד ובד"ה בתי נירין כס"ד דכשאר לא איצטריך דבגרוגרת מסתמא ועדיין צריך למיהב טעמא ולמה לא פירש שיעורא דאחריני נמי הכא משום דאיצטריך תנא לפרט ענין בו כהא דהבונה דהוצרך לשיעורא דהמסתת וכו' והא דהאורג לאשמועינן דדמי ליה דהאורג וכו' כמלא היסט: וק"ל

תוספות ד"ה הקושר וכו' ולפי מה שפירש רש"י וכו' משמע דמחייב בלא על מנת לקשור וכו' קצת קשה אדרבא מדברי רש"י משמע שפי' לקמן בד"ה דף ע"ד קושרין ומתירין שפירש דמתי' מכאן וקושר מכאן משמע דבעינן על מנת לקשור. ועוד קשה לי בדברי התוספות ז"ל שכתב דאין לדקדק מדלא קתני על מנת דגבי סותר וכו' דילמא שאני סותר דמקלקל הוא ובעינן על מנת לתקן כהא דהמוחק על מנת לכתוב והקורע על מנת וכו' לזה לא איצטריך לאשמועינן ע"מ דפשיטא דמקלקל הוא ולא איצטריך מה שא"כ מתיר אינו קלקול כהא דפעמים דמתרמי ליה תרי קטרי דתיקון הקטרי מעיקרא אינו כי אם קודם אריגה וכי מתרמי ליה תרי קטרי בהדדי התרת הקטרי עצמו הוי תיקון ופשיטא דלא איצטריך על מנת ולא דמי לסותר ע"כ נראה לי דאי הוי ההתר מצד עצמו תיקון ולא קלקול כהאי דאי מתרמי ליה וכו' פשיטא דלא בעינן על מנת. ואי הוה ההתר קלקול אז בעינן ולזה לא פירש רש"י גבי קושרין ומתירין דמשמע מדבריו דבעינן על מנת דפשיטא דאי לא הוי על מנת קלקול גמור הוא ופטו' ואי נמי היה צריך לההוא היתר לתקנת הרשת פשיטא דלא בעינן על מנת לקשור. ועיין בפירוש רש"י ז"ל בריש פרק ט"ו בד"ה כך הוא חייב על התירן וכו' כדי לקצרן או להרחיב הרשתות עכ"ל הרי דאי הוו תיקון בהתר לא בעינן על מנת ואי לא הוי לא לקצרן ולא להרחיבן אז צריך להיות על מנת לקשרן. ובזה אתי הכל מדוייק היטב: ודוק

ע"ב גמרא. מאי קמל"ן העושה מלאכות וכו' פירוש אע"ג דהוו אבות כולהו ועבד לב' אבות אפילו הכי להיותם השני אבות מעין מלאכה אחת אינו חייב כי אם אחת. ולזה תמצא בהרמב"ם ז"ל דפסק גבי העושה אב ותולדותיו אינו חייב אלא אחת. והוצרך ג"כ לאשמועינן גבי העושה אבות דדמו להדדי דאינו חייב אלא אחת. ובאמת אין הפרש בין הני אבות דלא הוו במשכן בין בתולדות לענין דינא כלל אלא קושטא דמילתא וחידוש לגבי האבות דאפילו הכי חשבינן להו כתולדות. ודייק זה הרמב"ם מאומרו מלאכה אחת ואחר האמת כך הוא דהא חזינן במציאותם ודאי דהוו אבות הראויות להתכבד: וק"ל

שם גמרא. זומר חייב משום נוטע לפי פירוש רש"י ז"ל דזומר תולדה אתי מדוייק דקאמר חייב משום נוטע מה שא"כ להרמב"ם דקא חשיב זומר אב מהאבו' אמרינן דהכי קאמר חייב משום שהוא עצמו נוטע כמו שפירש רש"י ז"ל בהאי דקאמר ונוטע ומבריך וכו' חייב משום זורע דהוא עצמו זורע ובאמת זוהי ראיית הרמב"ם דזומר ומבריך הכל דבר אחד. ורש"י ז"ל סברא בעלמא היא דסבר כיון דאינו דומה ממש לזורע ולנוטע הוייא תולד' מה שא"כ מבריך ומרכיב פשיטא דדמו ודמו והוו אבות: ופשוט.

שם גמרא. משום נוטע לאו דאי עביד לה בהדי זורע מיחייב תרתי דהא קתני בתוספתא הזורע והזומר וכו' מלאכה אחת וכו' אלא להיות דכוונתו דר"א לאשמועינן שני עניינים לזה לא כיילינהו בחדא מחתא. הא' דזומר סד"א אינה תולדה כי אם דקוצר ונפקא מינה כשקצר ולא נתכוון לעצים לא יהיה מתחייב להיות דלא מיקרי קוצר אלא בענין זה וכמו שכתבו התוספות ז"ל קמ"לן דחייב והוייא תולדה דנוטע ומלאכה היא ואשמועינן עוד דנוטע דבכללה זומר ומבריך וכו' חייב אף משום זורע ואי עביד לנוטע ומבריך וזומר וזורע וכו' בהדי הדדי לא מיחייב אלא חדא ורב אחא לא חידש אמתני' מידי ולא ראה אותה והש"ס הביאו לבאר בו. דאף משום זורע קאמר: וק"ל

תוספות ד"ה זומר וצריך וכו' והא דאמר וכו' לכאורה מדברי דקדוק הש"ס משמע דהכא במאי עסקינן דנתכוון נמי לזמור והיינו דקא דייק זמר וצריך לעצים