חפץ השם צא

לר"ל משום שדבריו חידוש ולא סברא שלא תספיק שגגתו בכרת זה צריך ראייה בודאי. אי נמי נראה לי ראייה לסברת ר"י דסובר דבהכרח דהזדת לאו לא שמה הזדה. דאי שמה הזדה אז הוה מונבז דריש לסמיכות להזדת לאו ושגג בכרת. ואז הוה אמרינן דגם למונבז שגגת קרבן לא שמה שגגה ומנא ליה לומר דמונבז סובר דשגגת קרבן שמה שגגה אלא ודאי דגם לרבנן אפילו הזיד בלאו ושגג בקרבן לא מיקרי מזיד אלא שוגג. וכפי זה אין אנו צריכין למה שכתבו הם ז"ל דלא אמר זה ר"י אלא לרבנן ולא לרבי: וק"ל

תוספות ד"ה אמר קרא וכו' קשה לר"י מנא ליה וכו' ע"כ סבירא ליה וכו' ונלע"ד דבודאי אי לאו סברא דמונבז שחידש אותה היקישא הסברא נותנ' למידרש מהאי קרא כרבנן. וממילא נפקא מינה לרבנן דלא דרשי האי הקישא דמונבז. פשיטא דהאי נמי דרשי ליה כהאי גוונא דיותר משמע ליה סברא לרבנן. מה שא"כ אחר האמת למונבז בהכרח לומר אשר לא תעשינה כרשב"א השב מידיעתו אע"פי שקצת דחוק מוכרח למידרש הכא: ודוק

ע"ב תוספות ד"ה הא מני מונבז היא וכו' פי' בקונטריס וכו'. והקשה הר"א דהא רבנן דמונבז רבי עקיבא. ור' עקיבא מחייב בהדייא לשעבר ע"כ באמת דקושייא זאת מתברא טינרי. וראיתי שיש מי שהשיב דלא מחייב רבי עקיבא לשעבר אלא בלאו ולא בקרבן. וזה מעיני מהנמנע דדרשת רבי עקיבא היא מכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו וכו' ואשם בקרבן שגגת שבועה והיאך אמרינן דאמלקות קאי רבי עקיבא ולא אקרבן. וזה מעיקרא אין הדעת הולמו

ולענ"ד דרש"י ז"ל לא רצה לדון מדעתו דתנא קמא דמונבז רבי עקיבא ותנא ליה רבי חייא בסתם במקום רבים גם לגבי הא דפלוגתא דרבי עקיבא ודרבי ישמעאל. ומה גם אי סבירא ליה לרש"י ז"ל דקיימא הילכתא בהסכמה כרבי ישמעאל דדריש כלל ופרט ולא כרבי עקיבא דדריש רבוי ומיעוט ולא קשה מדי מהא דקיימא לן הלכה כרבי עקיבא דשאני הכא כמו שגילה במתניתין דפלוגתייהו קיימא ברבוותא דידהו רבי נחוניא ונחום איש גם זו. וכפי זה לא קי"ל האי כללא. ודוק. דאין ליישב חוץ מזה

דף ע' לפי שנאמר וכו' ת"ל וכו'. נלע"ד לפרש במתני' דהכי קאמר הא דהוצרך הכתוב ללא תבערו הוא לפי שנאמר וכו' דברים הדברי' וכו' והייתי אומר דלהכי אתי קרא למימר שאם עשאם כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. וכדי שלא תתעה גם בחריש וקציר תלמוד לומר ובחריש ובקציר וכו' והשאר בחד מלאכה כיילינהו ואינו חייב אלא אחת בהכרח כיון דקפיד הכתוב להני שמע מינה ודאי דלהכי אתא קרא דלא יסק אדעתיה איזה סברא בעולם למימר דחייב אכל חד מטעם טובא שגגות קמ"ל דאחת דוקא חייב אכולהו וחשש הכתוב דילמא יבוא איזה חכם ויעביד חילוק מלאכות מסברא מי לא משכחת לה לזה קמ"לן דדוקא אינו חייב אלא אחת תלמוד לומר לא תבערו לחלק ופשוט. ובאמת דאין נראה מפרשי' כמו שפי' בת"ל בחריש ובקציר: וע"ש

תוספות ד"ה יכול עשאן וכו'. ומיהו קשה לר"י וכו' ופירש בקונטריס וכו' ולי נראה דסברא זו דלפי שיש מלא' שאינן חשובות אינה סברא אלא בהכרח האי תנא גילה סברתו דבלאו הכי לא אמרינן דאתא לשאינן חשובות וממילא מניינ' לא אתי אלא לחלק. ולמה שפירשתי בסמוך לא קשה מידי מעיקרא לאו מטעם שאינן חשובות ופשוט

שם בא"ד וי"ל דצריך למניינא לפי שיש מלאכות שאינן חשובות. קצת קשה כפי זה משמע דאתולדות לא צריך לאשמועינן דחייב כפי זה אמאי הוצרך למניינ' דמ' חסר אחת. דהא לקמן דף ע"ג ע"ב קאמר הש"ס היינו זורה היינו בורר היינו מרקד וכו' ואמר' רבא מתניתי' רבי היא דאמר אבות מלאכות ט"ל ופי' מדברים הדברים וכו' א"כ דאי לאו קרא הוה אמינא דזורה ובורר תולדות דמרקד קמ"לן קרא דהוו אבות וא"כ קשה למאי נפקא מינה מניינא דקרא דארבעים חסר אחת תימא דאתא למלאכות שאינן חשיבות למה קא חשיב הני תולדות אי לחיובא פשיטא דחייב אם עשאן כל אחת ואחת בהעלם אחד במניין לימא ל"ז ואנא ידענא דהני בורר וזורה תולדה דמרקד נינהו וממי' כייל קרא למלאכות שאינן חשובות. אי נמי מקשינן לאידך גיסא לעולם גם השתא לא מחייב אמלאכות שנראות שאינן חשובות ומניינא דקרא חשבינן תולדות בהדי אבות כאשר עבדינן השתא דחשבינן תולדות בהדי אבות אלא ודאי דלא חשבינן תולדות עד דלא מצינן למיעבד מלאכות אחרות ואם כן למה איצטריך הכתוב לתולדות אם לא שנאמר דאתא לאשמועינן להיכא דעשאן בהעלם אחד וכו': ודוק

שם בא"ד ונראה לר"י דגריס הכא כבמכלתי' וכו' שומע אני שלא יהיה חייב עד שיעבוד ט"ל מלאכות וכו'

ולע"ד זה רחוק איך יהיה בעולם דתיסק דעתיה שום מקשה דאינו חייב וכו' דגם בחול אין שום אדם דאיתרמי ליה למיעבד כל הני ט"ל מלאכות ביום אחד. ועוד הוה ליה ת"ל כל העושה בו מלאכה יומת אפי' מלאכה אחת. ובאמת האימוראים שבשו אותה הברייתא וגרסי לה הכי כהכא ואגירסתם סמכינן. וכן הרבה פעמים אני מוצא הפרש בין נוסח הברייתא דמייתי הש"ס מתורת כהנים וממכילתא ותלינן דגירסא הנכונה היא הסדורא בש"ס דידן: וזה פשוט

ע"ב גמרא. ושמואל אחת וכו' ק"ק אמאי לא קא פריך הש"ס בין לר"י בין לר"ן האי קרא דמחלליה מות יומת דאייתר למאי אתא. וי"ל דאת' למאי דדרשינן ביה כדלעיל דף ל"ג כעין שבועת וש"ש וח"ה וח"ש וכו' וכתיב מחלליה מות יומת וכו' ע"ש: ופשוט

שם גמרא. בעה מיניה רבא מרב נחמן וכו' העלם וכו' וזה וכו' אלא אמר רב אשי חזינן וכו' פירוש הבעייא היא דהוא החוטא אומר עתה לפנינו ששכח לשבת וגם לאיסורא דמלאכות ופשיט רב אשי מסברא דכיון דחיובא דחטאת לא הוי אלא בידיעתו אשר חטא לזה חזינן כד חל עליו חיוב הקרבן אם חל עליו ביודעו שבת אז מייתי אשגגת שבת ואם חל עליו ביודעו את המלאכו' מייתי אשגגת מלאכו' אע"ג דשגג ג"כ בשבת. ולזה אותביה רבינא לרב אשי כלום פריש וכו' פירו' ממילא מידיעת מלאכות נמי קא פריש וכשחל עליו חיוב הקרבן אידיעת מלאכות נמי הוה וא"כ הדרא קושייא לדוכתין בתר מי אזלינן וכו' ולרב אשי יאמר מה לנו לגעל' דגם אנו יודעים דגם שגג בתרוייהו אלא חזינן הזכירה שהזכירוהו בפירוש מה היא ואם הוא ידע ממילא וזכר שכחה אחרת לת לן בה. וזהו נמי שיטת רש"י ז"ל שפירש בד"ה אם משום שבת וכו' זה וכו'. אם משום שבת היתה שאמרו לו שבת היום ופירוש אשתכח דמשום וכו' ופירש אשתכח הוא לגבי דידן דדיינינן ליה הכי דהוא בודאי דבתרוייהו שגג אלא ודאי כוונתו דבשעת הודעתו חזינן מההיא היתה ההודע' דמחייבתו קרבן אם משום שבת ואם משום מלאכה ודוק היטב. ומה שפירשו התוספות ז"ל רחוק מקוצר דעתי דזה טענו חטים והודה בשעורים ההודעה שלא מעין הטענה

דף ע"א גמרא. בתר דשמעה מאביי סברא. ק"ק איך