חפץ השם צ

דהש"ס אתי ככולי עלמא וגם כר"ח מלבד דקשה דגם לתירוצם כמו שאבאר בס"ד לקמן עכ"ז יכול אני לומר דגם ר"ח הא דאמר התם קביל מניה בשגגת שבת וזדון מלאכות היינו ממתניתין דהכא דהעושה מלאכות הרבה בשבתות דקתנו חייב על וכו' ומתניתין עצמה סמכה אקראי דהכא ולאו מק"ו דהתם מנדה דכבר אותיביה. ואע"ג דקתני הבהמה כשבת ופירש רש"י ז"ל לסברת ר"ח דקביל מיניה מדדמיא שבת לבהמה רש"י ז"ל מס' קאמר לה והוא יסבור דהש"ס דהכא כרבה ולדידן אי בעינן לאוקמי הש"ס דהכא ככ"ע אמרינן נמי הבהמה כשבת ובעייא לי בתרוייהו ואז בהכרח לאוקומי טעמא דמתני' דהכא מקראי כדאיתא בש"ס ואליבא דכולי עלמא בין לרבה בין לר"ח וצ"ע

שם בא"ד ונראה לר"י דהא דנפקא לן מקרא בגמרא היינו כרשב"א וכו' עס"ד פי' ושבת מסברא או מקבלה. דאי מקראי דהכא והכי קאמר כיון דשבת כתיבא גמיר מיניה נדה זה מהנמנע דהא צריך להודיעך דבעייא דהתם דשאל מיניה רבי עקיבא לסברת רשב"א בין לרב חסדא לא מצי למימר דבעא מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות. דבשלמא למתניתין דקתני שאל מיניה העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שפיר מצי ר"ח לפרש דקא שאיל שגגת שבת וכו אם ימים שבנתיים הויין ידיעה דהא קאמר בפי שבתות הרבה הא כך ימים בנתיים וגם רבי אליעזר היבין לשאלתו דקא שאיל מה שא"כ בברייתא דרשב"א דבעי הכי וז"ל הבא על אשתו נדה וחזר ובא עליה וכו' היכן נראה דקא בעי אימים שבנתיים דמתני' שביאר בשבתות הרבה והשיב לו ר"א ק"ו מנדה הוצרך להקשות הש"ס מאי ימים שבנתיים איכא בנדה והוכרח לשנויי כגון שבא עליה וטבלה מה שא"כ הכא דליכא אפי' סימן לימים שבנתיים וגם לסברת רבא לא מצי לפרש דבעא מיניה כגופן דמייא ותני נדות דהא קא דחי ליה בקטנות לא אי אמרת בקטנות שכן גופי' מחולקין עכ"ל ואם איתא דבעייא היא דרבי עקיבא כפירוש רבה מאי קא פריך שכן גופים וכו' ובהא עסקינן בשאלת רבי עקיבא אלא ודאי דלפי רשב"א לא הויא השאלה דרבי עקיבא לא כר"ח ולא כרבא ופי' השאלה לרשב"א היא בהיכא דידע לה לאשתו נדה ושגג בעבירה עצמה וחזר ובא עליה וחזר וכו'. מהו אם חייב אל כל אחת והשיב ר"א ק"ו משבת דהיכא שעשה ה' מלאכות בהעלם אחד חייב על כל מלאכה וכן פירש רש"י ז"ל שם והשתא אתי שפיר דגמר משבת. ושבת נפקא לן לשמואל ממות יומת רבתה התורה מיתות הרבה כדלקמן ולרבי נתן כדאיתא ליה בענין דק"ו משבת דקתני הוא מזדון שבת ושגגת מלאכות ופשיט ליה מקטנות כהאי גוונא נמי דידע להו דנדות ושגג בעבירה ופשיט ליה מבהמה דבודאי דידע לה דבהמה היא אלא דשגג בביאתה ואתי שפיר מאי דקא מייתי מבהמה אלא דעדיין יש לדקדק בההיא דבריתות טובא: ודוק

דף ס"ח ע"ב רש"י ד"ה חייב על כל אב מלאכה דע"כ אי הוה וכו' עכ"ל. והא דפריך הש"ס לעיל בסמוך אדתני היודע וכו' לתני הכיר וכו' וכ"ש הא נראה דלהיות פירכת הש"ס דאשמועי' חיובא דהכיר ולבסוף שכח. לזה קא פריך מכ"ש ואין הכי נמי אי הוה אמר הכי הוה פריך מסיפא אדתני היודע שהוא שבת אלא לגבי חיוב מיהא לא איצטריך למתנייה: ודוק

שם רש"י ד"ה פטור וכו' דקסברי ר"י וריש לקיש אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה עכ"ל הוצרך לפרש זה אף לסברת מונבו דהוקש' ליה דאע"ג דגמר ממזיד דהוה ליה ידיעה בשעת מעשה עכ"ז מחייב ג"כ בהכיר ולבסוף שכח דגם זה נכלל בשגגה וא"כ מה פשעם דגוי שנתגייר וקטן וכו' דגם הם כפי הסברא הוו בכלל השגגה במשמעותא לזה פירש דשאני הני קטן וגר וכו' להיות דסברי אומר מותר וכו' והיינו טעמא שדקדק רש"י ז"ל ולא שגגה היא דהוה מספיק באומרו אנוס הוא דממיל' פטור אלא נתכוון למה שכתבתי דהני אינם נכללים ג"כ בשגגה: וק"ל

שם רש"י ד"ה וחייב על הדם שאכל כל ימיו וגו' ק"ק לפי' הו"ל למיתני הכי ואינו חייב על הדם אלא אחת דאז יהיה משמע דפטורא אתא לאשמועינן ונראה דאתא לאשמועינן נמי חיובא במה דנקט בכה"ג והוא דהוה אמינא כיון דשגג בכל היהדות הו"ל כשוכח עיקר שבת ועשה הט"ל מלאכות דלא מחייב אלא אחת ה"נ קמ"ל דמחייב על כל א' וא' טעמא דלא פרט כי אם הני חלב ודם וע"ז הוא משום דחלב ודם בפרט הוה אמינא דלהיותם תרוייהו בכרת ותרוייהו כלולים בלאו אחד דכתיב כל חלב ודם לא תאכלו הוה להו אזהרה אחת ולגבי קטן וגר חשבינן להו בחד דלא מיחייבי כי אם חד קרבן קמ"לן ומעין זה כתבו התוספות במס' חולין דף ה' ע"ב דיבור המתחיל מעם הארץ וז"ל ועי"ל דחשיב ליה מומר לאותו דבר אע"ג דאינו מומר אלא על הדם ושגג בחלב כאילו מומר גם על החלב משום דהוו באזהרה אחת דלא תאכלו א"כ ה"נ הוא הכא דחשבינן להו בחד קמ"לן ופרט ג"כ ועל ע"ז אחר דחידוש משני צדדין חידוש דאע"פי שעבד שבע' מיני ע"ז שהם מחולקים במינים אפ"ה אינו חייב אלא א' דנפקא מינה גדול אזרח מחייב אכל ע"ז וע"ז. והכא כה"ג אינו חייב אלא א' וחידוש ג"כ דהוא בהיכא דפער עצמו לפעור וזרק אבן למרקוליס אימא דכי ה"ג מודים דהוי אנוס וזה לא יעלה על דעתו ומודים כ"ע דפטור קמ"ל ובזה לא קשה מידי מה שהקשו התו' בד"ה וחייב על הדם אחת וכו': וק"ל

שם תוספות ד"ה אבל לא שכחה מאי וכו' תימא לר"י וכו' אלא הכי פי' וכו' אלא הו"ל למיתני בתר הכי בבא אחריתי וכו' עכ"ל מה שהקשו לדברי רש"י כבר יישבתי בסמוך ופי' ז"ל בעיני דחוק ביותר דודאי דש"ס לא קא פריך וליתני בתר הכי אלא אדתני ולא להוסיף במתני' תוספת מרובה על העיקר ולהכי לא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש כוותייהו: וק"ל

דף ס"ט תוספות ד"ה מה ע"ז שחייבים וכו' והא דממעטינן בריש פ' בתרא דמכות פסח וכו'. דמה ע"ז דאמר רחמנא ולא תעביד וכו' קשה לי כפ"ז מודים כ"ע דאיכא נמי לאו בהאי קרא כפ"ז לדידם דטעמא דר"י משום דלא כתיב בהקישא דהכא לאו מאי טעמא דר"י דלא קאמר עד שישגוג נמי בלאו דהא איתיה ועוד למה מהדר ר"ל לקרא דאשר לא תעשינה. ונלע"ד דשאני הא דממעטינן פסח ומילה משום דבעי' כרת דומיא דכרת דהכא דע"ז מה כרת דע"ז הוא על לא תעשה גם וכו' ואיך מרבינן כרת דעשה אם אינו דומה לונכרתה דע"ז דהקישא ולפי פי' התוספות דדייקי לה מאשר תעשה ביד רמה דמשמע דכתיב לאו בכתוב יש ליישב דלגבי האי הקישא אמאי הוא דמחייב כרת שפיר איתיה ללאו ממשמעות ביד רמה וגו' מה שא"כ לגבי שגגתו במאי לא אמרינן אלא המבואר בהדייא ולא ממשמעות: ודוק

תוספות ד"ה כגון דשגג בכרת וכו' וטעמא דר"י משום דלא כתיב לאו וכו' קשה מנ"ל ז"ל דר"י דריש דרשא אחרת מה שלא הובא ולא הוזכר בש"ס כלל ואי משום דמנ"ל לר"י דדי בכרת. סברא בעלמא דאין לך שוגג גדול מזה לא ידע שיוכר' ואם ממה דבעי הש"ס טעמא